מפעם לפעם אנחנו מקבלים תזכורת שאין רִיק, וַאקוּם: אתה לא רוצה לדבר על 'היום שאחרי' או השבועות שאחרי? אין בעיה. יש מי שמוכן למלא את הריק הזה. אתה לא רוצה לעסוק במונחים המנדנדים כמו מהו החזון, מה הן המטרות, היעדים והדרך להשגתם? מישהו עם אנרגיה אחרת, להט ואומץ ישמח לעשות את זה במקומך. וכפי שקורה … להמשיך לקרוא לא מפחדים מדרך ארוכה ←

סיפור חדש. מפעם לפעם אני חושב שברגע זה המאבק בחברה הישראלית הוא על המקום בסיפור. על השליטה בו. קודם לשבעה באוקטובר הסיפור הישראלי היה סיפורה של אוליגרכיה מורמת מעם, זאת שיודעת טוב יותר מאיתנו מה טוב לנו, בטוחה בעוצמתה, ביכולתה לדאוג לעצמה או לבוחריה בלבד, ולהסתפק בהבטחות ללא כיסוי על ביטחון, רווחה ודמוקרטיה. עד שהגיע … להמשיך לקרוא סיפור חדש ←

מפעם לפעם, ובעיקר עם התארכותה של המלחמה, השאלה הזועמת שנשמעת בכל מקום היא – מה יקרה ביום שאחרי? עם סימני שאלה שונים. מצד אחד השאלה נשמעת כמו הזיה ורודה שצומחת מעמק הבכא האפל שבו אנחנו צועדים: ביום שאחרי יהיה כאן ראש ממשלה אחר, וממשלה אחרת, וכולנו נהיה אחים לנשק ולכאב, ויחד נחדש את הציונות הטהורה, … להמשיך לקרוא זה כבר כאן ←

מפעם לפעם נזרקת אצלנו כת. מה שעלה ממנה הוא שיש טייסים שהתבקשו להפציץ בית זה או אחר, אבל לפני שהטילו את הפצצות שאלו קודם לכן אם האיזור נקי מאזרחים ואין חשש לפגיעה בבלתי מעורבים. זאת שאלה שכל טייס צריך לשאול את עצמו ואת אלה ששלחו אותו. השאלה הזאת, אם הוקלטה, היא אות כבוד לצה"ל ולחיל … להמשיך לקרוא בלתי מעורבים ←

מפעם לפעם, כלומר פעם ביומיים-שלושה, אנחנו מופצצים בהודעות דרמטיות שנועדו לחשל את רוחנו ולהכניס בנו מעט גאווה ותקווה. השבוע היו כמה כאלה ובראשן הודעתו של ראש הממשלה מר נתניהו שאמר:  "צוואת הנופלים זה מה שמדריך אותנו. אנחנו נילחם עד הסוף למען הנופלים ולמען הבטחת חיינו כאן בארץ ישראל". אני חייב לומר כאן שאני לא קראתי … להמשיך לקרוא צוואה ←

מפעם לפעם צריך לומר כמה מלים על האלמנות הצעירות האלה שנלכדו בעין המצלמה, ניצודו בעל כורחן ואין מוצא, עומדות המומות כשהן נפרדות מבעליהן, מהארוס, מהחבר, בוכות מילות פרידה למיקרופונים של הערוצים שמסביב. אהוב שלי, איפה אתה? עכשיו הן מצטרפות לרשימה הארוכה ארוכה של האלמנות הצעירות, של החברות בראשית דרכן כזוג, אימהות צעירות שעומדות מול חורבן … להמשיך לקרוא עוד כמה נשיקות והלכתי ←

מפעם לפעם אני חושב על מסיבות העיתונאים האלה. עם הדגלים הנפוחים שלא חשו אף פעם את מגע הרוח, עם השולחן שעטוף כמו דלפק של מוכר פטישים מפלסטיק ביום העצמאות, שני מיקרופונים מוצלבים, כיסאות נמוכים מדי, והמתנה ארוכה ארוכה לקוסם שלא מגיע. ואז, כשאנחנו גמורים מעייפות, אתם נכנסים לחדר המַשְמים הזה כדי לדבר איתנו. אבל הערב … להמשיך לקרוא הקוסם לא הגיע ←

לפני שאני מתחיל אני חייב לומר לכם: אני לא יודע מה יהיה. אני אומר את זה כי פה ושם אנשים מתקשרים ושואלים – תגיד יערי, מה יהיה? אתה הרי מדבר ברדיו אז אתה בטח יודע. אני ממלמל שאנחנו ננצח, ואז הם אומרים, חלאס, את זה גם אנחנו יודעים, תענה לנו ברצינות: מה יהיה? אני מסמיק … להמשיך לקרוא מה יהיה? ←

מפעם לפעם אני נזכר בשיר שמרים ילן שטקליס כתבה לנו כשהיינו ילדים: אמא אמרה לי: דני! / ילדי הוא גיבור ונבון, / ילדי לא יבכה אף פעם / כפתי קטון. אמא שלי היתה שרה לי את השיר הזה ואני לא בכיתי, ואחר כך שרתי אותו לילדיי והם לנכדיי, והיו צריכות לחלוף שנים רבות עד שהגענו … להמשיך לקרוא הדמעות בוכות מעצמן ←

מפעם לפעם ובעיקר בימים שבהם אתה לא רוצה עוד לעסוק בכאבי היום הזה, אתה פונה לעסוק ביום שאחרי. כל אחד מקווה שאחרי ימי הבלהות והאבל יבואו ימים זוהרים, ימים שהם לא יום ולא לילה, ימים של שיקום וצמיחה. בלי לחלום על היום שאחרי, קשה מאד לעבור את היום הזה. וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, … להמשיך לקרוא היום שהיה והיום שאחרי ←