מפעם לפעם, ובעיקר בימים שבהם עיקר תשומת הלב נתונה לסיומן של ליגות הכדורסל גם כאן וגם בארצות הברית, הראש לא פנוי לשום דבר אחר מלבד לתכנון שעות הצפייה, שינון השירים, והסרת כל מחויבות אחרת מהלוח. כל ידיעה אחרת מהארץ ומהעולם נתפסת כמו רעש עמום, תמונות בלי קול שמרצדות על מסך החיים בלי שום משמעות. ככה … להמשיך לקרוא יש בנו אהבה והיא תנצח?
כל הפוסטים של yadmin
סוף עידן האחריות
מפעם לפעם, ובעיקר בשבוע שבו ציינו 50 שנה לניצחון ההוא, אני נזכר בתחושת ההתפעמות מאז, בעצם השעות שזה קרה: לא, זה לא היה בגלל השיבה לבורות המים, גם לא לשוק או לכיכר: התמצית של הרגע ההוא היתה ההקלה הגדולה על שההימור הצליח: ההחלטה לשוב ולהצטופף יחד בארץ האבות הצליחה, ההשקעה, ההקרבה, הנכונות להסתפק במועט, האחריות … להמשיך לקרוא סוף עידן האחריות
לפני מאה ועשר שנים
"בהנאה חריפה ותאוותנית הייתי מוחק מן הסידור של העברי בן הדור את ה"אתה בחרתנו" בכל צורה שהיא. עוד היום הייתי עושה זאת: מגרד ומוחק את הפסוקים הלאומיים המזויפים עד לבלי השאיר זכר. כי הגאווה הלאומית הריקה וההתפארות היהודית מחוסרת התוכן לא תרפא את השבר והמליצות הלאומיות לא תועלנה כלום" (י.ח. ברנר)
משנכנס יוני
מפעם לפעם, ובעיקר בתאריכים עגולים- העטים מתחדדים, העיתונים מתעבים, בערוצים מספרים על גילויים חדשים שבעצם הם די ישנים, רק הדור התחלף, וכך עוברים ימינו מתזכורת עגולה אחת לשנייה, 75 שנה למרד בגיטו, כבר ארבעים שנה מאז שחיים יבין אמר מהפך, עגנון קיבל פרס נובל, זכינו באירוויזיון, ייבשנו ביצה וייסדנו אחרת. שחור לבן או בצבע, עם … להמשיך לקרוא משנכנס יוני
סגירת מעגל
ביממה האחרונה, בעקבות מאמר ב"הארץ" על בוגרי הגמנסיה העברית בירושלים משנת 1967 (לפני חמישים שנה שזה נשמע הרבה יותר נורא מהמצב עצמו) שוב פרץ הוויכוח על ירושלים כן או לא ולמה, בסך הכל שליש מהמחזור, שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו, נשאר בעיר, והשאר נפוצו בתל אביב, חוץ לארץ ובתי הקברות הצבאיים. ולמרות שהוויכוח הזה … להמשיך לקרוא סגירת מעגל
מועדים לשמחה
מפעם לפעם, ובעיקר בימים האחרונים שלפני החג, כשאנשים עומדים על סף התמוטטות, כשברחובות ירושלים צורבים באש חמץ מסירים ישנים, כשמטוסים מתמלאים ומתרחקים לארצות אחרות – אני מרגיש צורך עז להושיט יד למי שיתעורר למחרת הסדר הלום מיין וממצות, וישאל את עצמו את השאלה הנוראה – איך עוברים ככה עוד שבוע? מה עושים, מה? וכפי שקורה … להמשיך לקרוא מועדים לשמחה
חבר כבוד בתאגיד
מפעם לפעם, אני תוהה איך עד היום לא הצלחתי להיפטר מהתואר הבלתי מחמיא – עיתונאי. במצעד המקצועות הנחשקים בישראל, התואר 'עיתונאי' כלל לא מופיע: תמצאו שם לפי הסדר רופאים, טייסים, אדריכלים, עורכי דין, מנהלים, אנשי היי-טק, רואי חשבון, מהנדסים כלכלנים ואפילו מעצבי פנים. בחלק מהמקצועות עסקתי בחיי, ידעתי להטיס אווירונים, הייתי מנהל, עברתי בחינות קבלה … להמשיך לקרוא חבר כבוד בתאגיד
24.3.17
מפעם לפעם, ובעיקר כשהימים מתארכים ואנחנו נכנסים באופן רשמי לאביב שהוא בעצם קיץ למתחילים, מפלס החרדות האישי והלאומי עולה במהירות. כל מי שחי בארץ די זמן יודע למה, שהרי עם פריחת הפרגים ניצתת כאן גם האש, הטנקים והחיילים לא ישקעו בבוץ אלא ידהרו בשדות השלף, כך זה היה לפני שישים ותשע שנים, לפני חמישים שנה, … להמשיך לקרוא 24.3.17
אז סגרו, אז מה?
אני מבטיח לכם שזה יהיה קצר, כי אני בעניין של צור באהר פשוט נהייתי טרחן: זה סיפור על שני גברים בני שלושים וארבע שהחליטו לפתוח בית ספר שיתאים לחלומות שהם מבקשים להגשים למען ילדיהם. לאחד קוראים לואי בכיראת, והשני נאצר חאמד, ולטובת הקהל דוברי העברית אומר ששניהם נולדו וחיים בצור באהר, הם מעולם לא עברו … להמשיך לקרוא אז סגרו, אז מה?
סיפור של יום אביב
לקראת האביב הזה החליטו לשפץ את שרידי מוצב הפעמון בכניסה לכפר צור באהר. במקום בוודאי מתוכננים טקסים במלאת 50 שנה למלחמה ההיא, המקום רחב ידיים וסמלי מאד, הקונוסים מהבטון שחילקו פעם את ירושלים, מונחים שם כמיצג שיכול בכל רגע לשוב לחיים, וגם מצבה לאחד עשר הלוחמים הישראלים שנפלו בקרב הקצר בחמישה ביוני 1967. טרקטור שבא … להמשיך לקרוא סיפור של יום אביב