מאת: אריאנה מלמד (13.7.2020)
אולי בחרנו במקום הלא נכון לשיחה: ירושלים, צהרי שישי ב"מלון המלכים". לא נעים לשבת בלובי ריק כמעט, כשאי אפשר להזמין אפילו כוס מים. מעבר לכביש עשרות שוטרים כבר דרוכים למשמע געיית הוובוזלות בהפגנה שעוד מעט תתחיל במרחק מטרים ספורים, מול מעון ראש הממשלה. בין לבין, המדרכה של כיכר פריז נראית כעיי חורבות, לקראת שיפוצים. הכל טעון מאוד, רווי באיזו חשדנות מבוהלת, חדשה ולא שגורה. אשה צעירה והדורה בלבוש חרדי מציצה אל החלל ומפטירה להולך מאחוריה בקול רם וביידיש, "חשבתי שיש פה רק משלנו".
בימים כתיקונם הלובי כאן משמש כאתר עלייה לרגל לדייט האחד והיחיד לפני אירוסין, עם ריחוק חברתי מוקפד שמקובל בקהילות חרדיות. עכשיו דבר לא כתיקונו. מבעד למסיכות אי אפשר להבין את פניהם של בני אדם, ואנשים מסמנים לעצמם מי לנו ומי לצרינו. אליעזר יערי, אני רואה בעיניה של האשה, מסומן מיד כסוג של אויב, או לפחות פולש לטריטוריה שהיתה בטוחה והומוגנית עד לימים הרעים.
הוא מתוח ועצוב, אך דווקא רציתי לדבר איתו על מעשה קסם, אי של אופטימיות ותבונה שלכד בספרו החדש, "מפעם לפעם" (אגם הוצאה לאור). זה ספרו הרביעי, אחרי קובץ סיפורים, רומן ופרויקט תיעודי מיוחד במינו שעוד נדבר בו, "מעבר להררי חושך". כעת מגיע כרך אלבומי, מעוטר בתצלומים מן הארכיון הפרטי של אלכס ליבק, ובו שוכנות כמה מן הפינות ששידר במשך 20 שנה ברציפות בתוכניתו של ירון אנוש, "קול שישי", ברשת ב'. לאוהביה ייאמר מיד: הוא ממשיך לשדר, אבל "כרגע אי אפשר לדעת עד מתי, כמובן. בעצם, גם לאורך השנים לא תמיד היתה ודאות, לעתים אירע שמנהלי רדיו רצו להיפטר מן הקול הזה, 'פינה שהיתה כאב ראש לאנשים מבוהלים", הוא אומר בלי ציניות.
ניסו, ולא הצליחו. אוהביה של התוכנית ושל הפינה מלווים את המופע השבועי גם בפייסבוק. מה שכונס בספר מהורהר ושקט, אקטואלי עד כאב ועל־זמני, לפעמים סנטימנטלי אבל אף פעם לא גולש לקיטש, ואישי מאוד גם במקומות שבהם יערי מגיב לאירועים לאומיים גדולים בקול ספרותי־תיעודי ייחודי.
מאחר שאני מאזינה לפינה כבר 20 שנה, כשאני קוראת, נדמה כאילו שקולו של יערי, קצת חרוך וקצת קטיפתי ולעולם לא דרמטי, מלווה את הקריאה. והיא נעימה ומאתגרת. מפעם לפעם עולה חיוך גדול בזכות יפי הניסוח והיכולת לראות פרטים קטנטנים בתוך תמונה גדולה. לפרקים הקריאה היא מדקרת חרב, מזכירה את עוולות הישראליות, גדולות וקטנות, למקרה ששכחנו משהו. יערי מצליח ללכוד את המאזין או את הקורא באופטימיות זהירה ועקבית, וכשגולשים לייאוש — תמיד יש הומור מפתיע, דק, אירוני ורווי באהבת אדם. בעידן שבו נדמה לכל שוכני הרשתות החברתיות שהם יודעים להתנסח ביעילות, בא יערי ומחיה מסורת עשירה של כתיבה פליטוניסטית שכמעט אבדה לספרות העברית, ועושה בה חידושים ונפלאות. במסורת ההפצה החדשה, גם הקליט בעצמו את כל הספר ואפשר להקשיב לו באתרו האישי.
ג'ון ויין מהדיוטי פרי
בין געיית צופרים לעוד ועוד מכוניות משטרה שנחפזות למתחם ראש הממשלה, מתיישב בינינו צל ולא מרפה: שיחת הנימוסין והקיטורים על המצב גולשת מיד לעובדה שהאיש המתגורר בשכנות, מאחורי וילון שחור, הוא בן כיתה של יערי. למדו יחד בבית הספר העממי ובתיכון, כשבנימין נתניהו היה חוזר לחופשות מולדת מאמריקה הרחוקה, היו יחד במחנות קיץ ובילו המון לילות בחדר הילדות של יערי. ביבי ו"גזר", כפי שקראו להם אז ועתה. "הוא היה החתיך של השכבה, אהוב הבנות וגם בריון — ומושא קנאה של הבנים", הוא נזכר. "הכי קרוב שהגענו לאמריקה היה סרט של ג'ון ויין, והוא? כל קיץ התייצב עם ניחוח של דיוטי פרי ועולמות רחוקים, שלא יכולנו אפילו לחלום עליהם".
בקיץ 67' נפרדו דרכיהם. יערי התגייס לחיל האוויר והיה לטייס קרב, נתניהו — לסיירת מטכ"ל. הם נפגשו לפעמים, למשל באזכרות של חבר משותף שנהרג במלחמה. "כריזמה היתה לו גם כנער, אבל אני לא חושב שהבנו אותה די הצורך, כי באנו ממקום שבו כולם הצניעו את השאיפות שלהם ואת עצמם כמצוות החינוך המפא"יניקי", הוא מסביר. לימים, הרבה אחרי שהפנטום שלו חטף טיל בגיחה לעומק סוריה ב–1972, אחרי שכבר גילה את יפי הכתיבה והיה לעיתונאי ברשות השידור ולאיש טלוויזיה מצטיין ומוערך, פגש אותו שוב: "זה היה ב–1985, כששהיתי בניו יורק בשנת לימודים מטעם קרן וקסנר", הוא אומר.
גם אתה? נדמה שבכל יום שעובר רשימת הבוגרים מתארכת, ואיתה גם שיח השנאה כלפי הקרן.
"ברור, כי הקרן משמשת שעיר לעזאזל נפלא לפרויקט של נתניהו ל… נאמר, שינוי יסודי במשטר בישראל והתרחקות שיטתית מדמוקרטיה. אחרי התקשורת ובתי המשפט שמצטיירים כאויבי העם בקמפיין ארוך ושיטתי, הגיע תורה של הפקידות הבכירה, זו שבלעדיה אי אפשר לנהל מדינה, ובעיני נתניהו רצוי מאוד שלא תהיה עצמאית, חושבת, מאמינה בשוויון. כרגע הוא במערכה של דה־לגיטימציה מוחלטת לדרגים העליונים, במטרה להחליף את כולם בעושי דברו, חברי מפלגה צייתנים וכנועים ונאמנים רק לו. ארדואן היה צריך להכניס את כולם לכלא בהפיכה שלו, כאן קל יותר, די בהדהוד ציבורי מתמיד של השנאה. וזה עובד, בינתיים. ברור שהמטרה הסופית של כל זה היא רק הישרדות, רצוי לנצח".
טוב, המחשבה מדכאת מדי. נחזור ל–1985?
"ביבי היה אז בתפקיד ממלכתי ראשון, ציר בוושינגטון, שמע מחברים משותפים שאני בסביבה והזמין אותי לארוחה במסעדת דגים, 'ליגל סיפוד', שהיתה שייכת כנראה למישהו מבני משפחתו הרחוקים. מכל מקום, שום שטר לא נשלף מהארנק בתום הארוחה, החלפנו חדשות ורכילויות, ואז שאלתי אותו — בסוף התקופה שלך פה, למה שלא תתמודד על ראשות העיר ירושלים? אתה הוונדר־קינד של נשות הדסה, חביב הקהל, ואני בטוח שטדי קולק יתמוך במועמדות שלך. מה שהפתיע אותי הוא התגובה. הוא ממש נעלב ואמר, אני? נראה לך שאני רוצה להתעסק בארנונה ובגני ילדים ובצינורות ביוב מתפוצצים בכביש? אני הולך להיות ראש ממשלה, בעוד עשר שנים".
האמנת לו?
"לכנות החשופה של היומרה? כן. להיתכנות? ממש לא. אבל גם אז ומאוחר יותר לא הבנתי את כוחה של הכריזמה, עד שבאזכרה לחבר, שהוא היה מקפיד להגיע אליה כל שנה, ראיתי קבוצה של אנשים נפרדת מקבר אחר ומתחילה ללכת לעברו, כולם היו נרגשים כאילו פתאום ראו איזה מלך. ללא ספק ראו משהו שנעלם מעיני".
הפגישה הבאה ביניהם כבר תהיה נעימה פחות, וגם האחרונה. יערי כבר בתפקיד עורך "מבט שני" בערוץ 1, ונתניהו — ראש ממשלה חדש, נגוע באובססיה לתקשורת. 100 אחוז רייטינג יש לערוץ הממלכתי, והוא מודאג מהסיקור. "שום דבר לא השתנה, הכל רק התעצם", יערי מפטיר בענייניות ובמשיכת כתפיים. "הוא הזמין אותי לשיחה, ואמרתי לעצמי, אני הולך לראש הממשלה שלי ואתנהג בהתאם. דיברנו בנימוס, וכשהוא הגיע לתכלס אמרתי לו, לא אדבר איתך על ענייני רשות השידור. לזכותו ייאמר שלא התעקש — הוא הרי מכיר אותי".
סימן צורב
סמוך לשיחה הזאת עזב יערי את רשות השידור, לא לפני שחש בסיאוב שלימים הוביל לפירוקה. בתחנה הבאה בחייו, צלו הארוך של נתניהו היה נוכח פחות, לפחות בתחילה: 13 שנים שימש יערי בתפקיד מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, שנהפכה לאויב העם (הימני) רק ב–2010, סמוך לפרישתו מן התפקיד. "אחד הפרויקטים שיזמתי היה החתמה מחודשת על מגילת העצמאות בשנת ה–50 למדינה, כדי להנכיח את עקרונות השוויון בין אזרחים יהודים לבין ערבים. אין לנו חוקה, וזו ליבת האתוס הישראלי כפי שהאמנתי בו כל חיי. כפי שהיה מוכר לכל אזרח. הגענו ל–780 אלף חתימות, וזה לפני עידן הרשתות החברתיות והעצומות המקוונות, והאחרונים שחתמו היו הנשיא עזר ויצמן, יו"ר הכנסת דן תיכון וראש הממשלה בנימין נתניהו. היום הוא לא היה חותם, והיום אחרי חוק הלאום לא הייתי יכול להציע פרויקט כזה לאף אחד".
בהפגנות המחאה, אנשים חותמים שוב, פה ושם.
"אבל אין היתכנות לעוד פרויקט לאומי כזה. מי שינסה, יסומן כעוכר ישראל".
את הסימן הצורב יערי מכיר היטב. הוא נטבע במצחו כאות ברורה בשנת 2010. "זו היתה הפגנה של ארגון קיקיוני שאיש לא שמע עליו עד אז, 'אם תרצו', ואחד ארז תדמור (ממייסדי התנועה; א"מ). הוא אירגן וביים מין מיצג שבו כאילו תומכי חמאס מפגינים ליד ביתה של נעמי חזן, שכיהנה אז כנשיאת הקרן. מישהו העביר סרטון לתוכנית הבוקר של אברי גלעד, והשאר הוא היסטוריה של הכפשה ושקרים והשמצה ויצירת שעיר לעזאזל. אם לא היה ברור לנו עד אז, גם את ארגוני החברה האזרחית שאינם כפופים לממשלה ולא אוכלים מתקציבה היה חשוב לו לחסל".
וכך קרה שגם אתה מצאת את עצמך מחוסל, ציבורית.
"זה התברר בשלבים. הייתי מועמד לשבת בכל מיני מועצות מנהלים, פתאום דברים התחילו לא להתממש, איש כבר לא רצה לנגוע בי, הייתי מנודה כמו איזה מצורע, ואז בני, שגם היה טייס בחיל האוויר, הזכיר לי שאני בעצם עיתונאי, ואני יכול להשמיע את הקול שלי אם אבחר בכך — וזה מה שאני עושה. בדרך לא ממסדית ובלי להיות נתין של אף אחד".
את העצמאות המחשבתית, את ההכרה ששליטי־העל של המדינה אינם בדיוק אנשים כלילי שלמות ושוחרי טוב, הוא גילה, כך הוא אומר, בזמן מלחמת יום הכיפורים שבה שירת כטייס. עד היום הוא נושא ממנה זיכרונות ייחודיים. "לפעמים אני שומע צליל כזה, של נפילת כפית, שהיה הצליל לפני האזעקה שהריצה אותנו למטוסים לעוד גיחה", הוא מוכן לספר, אבל לא מדבר על טראומה. גם לא מן הגיחה ההיא שלפני המלחמה, כשפתאום הוא מבין שטיל תקוע בזנב של הפנטום, והמטוס הקרוב ביותר נמצא במרחק 50 ק"מ ובכלל לא ברור, בתחילה, שיוכל להינצל, או לטוס בבטחה לשטח ישראל.
על מה חשבת, אני שואלת ומבינה באיחור שהשאלה טיפשית: "על הפנטום השני, שיתקרב אלי וישמור עלי". ענייניות פרוזאית לחלוטין, עד הנחיתה ברמת דוד, שדה שהוכרז בו מצב חירום. לא היה לו ספק שהוא חוזר לטוס מיד אחר כך. יותר מ–30 שנה חלפו מאז הטיסה האחרונה שלו, וכמו רוב בוגרי חיל האוויר, מעולם לא נמשך לחוויה האזרחית האפרורית של הובלת מטוס נוסעים מהכא להתם.
מה שלא אבד לו הוא הראייה הסטריאוסקופית של טייסים מיומנים. היכולת ללכוד פרטים ויזואליים קטנים ולהקפיא אותם בזיכרון עד שיבשילו לכתבת טלוויזיה, סרט תעודה, צילום, ספר. "מעבר להררי חושך" שראה אור ב–2015 הוא פרויקט שנולד בטיול משכונת ארנונה שבה הוא מתגורר לעבר הכפר צור באהר הסמוך והרחוק כל כך מחייהם של ירושלמים יהודים. הוא מצא שם מיקרוקוסמוס של הכיבוש על כל עוולותיו, של הדואליות שנכפתה על יושבי המקום, נתינים בעל כורחם של שליטי הארץ, חיים איכשהו בין ייאוש וזעם עמוק לבין תקווה שמושיטה יד מהוססת לזר: קשרים עמוקים ורופפים כאחד, פרי של אמון וחשדנות מסוכים זה בזה, נרקמו בינו לבין הדמויות שהוא מחיה בספר הזה ביופי בלתי מצוי.
מתוך הספר נולדה גם ההכרה כי חוויית הזרות משותפת ליותר מדי ישראלים. אחרי הרפתקאות רפואיות שכללו ניתוח לב נוסף, מכה שחטף בראש ושטף דם מוחי בעקבותיה, הוא החל להדריך קבוצות במסעות היכרות קצרים, קרובים מאוד, לתרבות רחוקה מדי בצור באהר. בדרך כלל מעדיפים לשכוח מקיומם של האנשים שפגש כדי לתחזק את אשליית ה"הכל בסדר", או את הגרועה ממנה: "הזמן פועל לטובתנו".
גם מאחורי האשליה הזאת נמתח צלו של נתניהו והקיפאון המדיני שהוא כופה על המדינה, בעודו מסמן את הפלסטינים מכל הגוונים כאויב מיתולוגי ונצחי, וכפי שאומר יערי: "ממסמס כל תקווה שאולי עוד משהו ישתנה לפני שהכיבוש יתפוצץ לכולנו בפרצוף". ושוב הוא נלחם בצל, בדרך הייחודית שלו ובאותה תקווה עיקשת וחסרת ברירה, מבחינתו. כך יצר יחד עם אירית אמבר את הסרט "האופטימיים", סיפור שלא ייאמן על כימאי פלסטיני מצור באהר שעבר לגור בקיבוץ קטורה כמנהל האקדמי של מכון ערבה — עוד פרויקט אופטימי שמבקש להכשיר דור חדש של פעילי סביבה נחושים, יהודים וערבים מישראל וממדינות ערב.
מה קורה לשוחר השלום הערבי בקיבוץ והאם יצעד לעבר אופק מלא תקווה? הקרנות בסינמטקים התקיימו מפעם לפעם, ואת ההכנסות מרובן תרם בשמחה גדולה. בגאווה אזרחית זעירה הוא מספר על ציוד לימודי למעבדה חדשה שנבנתה בבית ספר לבנות בצור באהר ועמדה ריקה משימוש, ועד כמה חשוב שנשים פלסטיניות רוכשות השכלה ומעמד חברתי חדש, ואיך כמה מהן, כבר נשואות, מגיעות ללימודים עם התינוקות והסבתות שומרות עליהם בתוך כותלי בית ספר, בהבנה שזה חשוב, שרק שחרור של נשים מבשר אביב ערבי אמיתי, כאן ובכל מקום.
מתנדב כרוני
ומפעם לפעם, כלומר כל יום חמישי, הוא כותב בקפידה 300 ומשהו מלים שיהיו לפינה חדשה ברדיו, שבה ירים כדרכו סיפורים קטנים מן הרצפה, כשאיש לא חפץ בהם, כשאיש לא רואה אותם כמוהו. בפריזמה הייחודית שלו, לעתים קרובות הדברים הקטנים, המחוות האנושיות מגבורה ועד טמטום טהור, נצבעים באור יקרות וזורחים בכל צבעי הקשת. הקסם הזה מתרחש שוב ושוב בספר, שצריך לקרוא לאט ובמשורה, אחרת העונג חריף מדי, וגם הכאב.
בין לבין הוא מתנדב כרוני. בעמותה שמביאה לישראל צעירים גרמנים לעבודה התנדבותית שהיא מסע אישי של כפרה. במיזם אחר, שמבקש ליצור ירושלים קצת יותר שוויונית. מתקן פיסות קטנטנות של העולם, מצטנע — וכבר חושב על הפרויקט החדש, שאת כולו, הוא מסביר בהתלהבות של ילד, הוא יכול לצלם מחלון ביתו, שמחוץ לו מתרחשות כל הזמן דרמות אנושיות ענקיות, וכולן כמובן מחוברות ללאומי, לעת הקשה הזאת. אל המראות יחבר מלים שיאנישו את הדמויות וישכנעו את הצופים שכולנו בני אדם שווי זכויות, ואם רק חושבים על זה מעט, קל כל כך להבין.
השעות נוקפות, געיות הצופרים לא רחוק משם מתרבות, ואני עדיין חושבת על הצל שלו ועל ההבדלים בין שני הילדים שגדלו בשכונה אחת, בירושלים קטנה ומבהולת מן הצלפים של הלגיון הירדני. לאחד יש חלון פתוח לעולם, כל הזמן. השני, שנכח לאורך כל השיחה, הולך ומסתגר עוד ועוד וחווה את העולם רק מבעד לווילון שחור של מכונית שרד מוגנת או מאחורי המסך העצום ששירותי הביטחון מתחו מול מעונו.
אנחנו נפרדים באותה מבוכה חברתית שהיא פרי הימים האלה, כשאי אפשר אפילו ללחוץ יד בלי חשש. הוא ממשיך משם אל המעון בבלפור, להפגין נגד מי שהיה פעם הילד הכי יפה, הכי מרשים בכיתה.
