ככל שאני מסתכל על השבוע שלפני פורים אני מגלה שהוא היה טבול ברוטב סמיך של ספינים, איך אחרת תסבירו מדוע נשיא ארצות הברית התקשר ל 'נחקר מספר אחת' כדי שיעזור לו להציל את העולם מן המלתעות האיראניות, בדיוק, אבל בדיוק, כשהמשטרה, העיתונות, וחורשי רעתו המושבעים התעקשו לדעת מי שילם על סיגרים קובאנים שאיש עם דלקת בכלי הנשימה ממילא לא יכול לעשן. אין הבדלי שעות, אין יום ראשון. בול למהדורה של שמונה.

והספין של ההאזנות לטראמפ, וה CIA שמתחבא במקרר בטוסטר או במכונת הכביסה, והכינרת שאין לה עוד לאן לסגת, והסיפוח של הגדה, והרעש הגדול של חוק ההשתקה של המואזינים, ודממת המוות של חוק ההסדרה –

הכל בצרחות, בפטישים לראש, בכוח. עד שניכנע.

ואז הגיע הניצחון של ברצלונה. כל כך נעים להיסחף אחרי ברצלונה, הם אולי לא אנדרדוג, הם אולי אופנתיים מדי אבל הם נצר ללוחמים נגד הפשיזים הפרנקואי, והלב איתם. מזמן לא שמחו רבים כל כך בזכות שופט אחד ומעטים כל כך, הו – איזה שבוע מושלם, ניצחון שכזה לא קורה מפעם לפעם אלא אף פעם, כמה טוב להתרכז רק בזה,

ושקט.

אלא שאז כמו צל מחלחל התפשט על מסך המחשב הסיפור של אולגה בוריסוב, זאת האישה שלפני תשע שנים השליכה את בנה בן הארבע טרף לגלים בחוף בת ים, והשבוע, אחרי ששוחררה מן הכלא ולא מצאה מנוח לנשמתה, שלחה יד בנפשה והלכה אחריו. קומץ אנשים ליווה אותה בדרכה האחרונה, אפשר לומר – בדרכה להתאחד עם בנה בן הארבע שאת חייו היא נטלה.

שלווה ירדה על נפשה השבורה.

מתוך כל הרעש של השבוע, מהדשדוש הרועם במקום, מחבר הכנסת ביתן, מהבזבוזים, מהנסיעות חובקות העולם של מנהיג רדוף, ואפילו מהגול המדהים של סרח'יו רוברטו, מה שנשאר על רצפת הלב הוא רק רגע אחד של דממה, וצעידה שקטה אחרי ארונה של אולגה בוריסוב, אישה שלא הכרתי, ושאף יד לא הושטה לעברה כשאחז בה הטירוף וצעדה אל פי התהום.

למה להרוס את מצב הרוח בערב פורים? עזבו, לא התכוונתי. מחר בערב נקרא את המגילה ושוב לא נוכל להבדיל בין ארור המן וברוך מרדכי. בסבבה שלנו.