ראיתי כמה גיבורים בחיי, ראיתי אנשים שהשליכו נפשם מנגד, נמקו בייסורי השבי אך שמרו על נפשם שהייתה זקופה עד לרגע האחרון, הכרתי אנשים שנותרו עם הרימון האחרון והכדור האחרון והמשיכו להילחם בציפורניהם. חשבתי עליהם היום כששמעתי שהגיבור שלנו קיבל רק שנה וחצי. אלאור גיבור? לירות באדם ששוכב על הרצפה פצוע אנוש ממרחק שלושה מטרים זה גיבור?! הוא וכוח צביקה – זה אותו דבר?!

באווירה הזאת של סיפורי גבורה אני רוצה לספר לכם על גיבורה שהלכה היום לעולמה והיא בת 94. קראו לה הדסה (איצה) צילג, ואני הכרתי אותה דרך הורי אשתי, רחל וצבי מינץ ז"ל. כולם היו ניצולי שואה מהונגריה שהתקבצו בארץ לחבורה שתמכה וחיבקה לכל אורך הדרך, ויחד הם גידלו את ילדיהם, ואחר כך את נכדיהם – שהם גם ילדינו. אחד הסיפורים הראשונים ששמעתי כשהכרתי את החבורה, היה הסיפור שסיפרה לי הדסה צילג:

כשהייתה באושוויץ, כך סיפרה, יום אחד היא יצאה מהבלוק שלה וראתה את האופניים של מנגלה שעונים על הקיר ליד המרפאה שלו. היא היתה אז בת 21, ובהחלטה של הרגע קפצה על האופניים של מנגלה ועשתה סיבוב בכל אושוויץ על האופניים. אף אחד לא עצר אותה עד שחזרה למקום שממנו יצאה ושם חיכה לה מנגלה. הוא היה כל כך המום מהסיטואציה שהוא הסתפק בסטירת לחי מצלצלת והיא ברחה חזרה לבלוק.
כשהיא סיפרה לי את הסיפור כל ההונגרים אמרו – עזוב, זה לא יכול להיות, אתה לא חייב להאמין לכל דבר שהיא אומרת.

או –קיי, זה היה הכלל בחבורה הזאת, כמעט לא דיברו על הימים ההם, רק על הימים שלפני הימים ההם.

שנים רבות אחר כך, נסעתי בפעם הראשונה והאחרונה לאושוויץ. בסיור במחנה המדריך הראה לנו את הבלוק ששם שכנה המרפאה של מנגלה, "וכאן, הבית על יד, כאן היה בלוק של הנשים הצעירות שעבדו" הוא הוסיף.
כשחזרתי משם לא יכולתי להירגע. "היא אמרה את האמת"! הטחתי בחבורת ההונגרים העיקשת, "אני ראיתי את המקום!"
"בסדר, בסדר. אז היא אמרה את האמת. אבל אתה לא חייב להאמין לה", אמרו, ואני התעקשתי: האישה הקטנה הזאת, אי שם, בסתיו 44 עלתה על האופניים של מנגלה ורכבה עליהם מסביב לכל המחנה. הגיוני לגמרי.

היום אחר הצהריים הביאו אותה למנוחות ברחובות, המשפחה הקטנה סיפרה איזה סבתא נהדרת היא היתה, ואני חשבתי – אתה רואה אלאור – ה י א היתה גיבורה.

בתמונה: הדסה צילג בתמונה (מטושטשת לצערי) מלפני עשר שנים.