מפעם לפעם ובעיקר בימים שבהם אתה לא רוצה עוד לעסוק בכאבי היום הזה, אתה פונה לעסוק ביום שאחרי. כל אחד מקווה שאחרי ימי הבלהות והאבל יבואו ימים זוהרים, ימים שהם לא יום ולא לילה, ימים של שיקום וצמיחה. בלי לחלום על היום שאחרי, קשה מאד לעבור את היום הזה.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, עם הזמן מתברר ש"היום שאחרי" רחוק מאד, לא ברור מי יביא אותו ואיך. ובאין "היום שאחרי", "היום שהיה" הוא מפלט נוח ופתרון אפשרי. אין מה לשנות. להיפך. "היום שאחרי" מסתמן כמו "היום שהיה" על טורבו: אותו מבנה פוליטי, אותה מלחמה מתמשכת, אין סופית, אותו רעל ברשתות, בלי חשבון נפש מעיק, בלי חשבון כלכלי, בלי תקווה לשלום, קומבינות, שוב תקציב לשיפוץ בית ראש הממשלה, שוב כספים קואליציוניים, אגרוף ברזל מול הפגנות נואשות. דרך ארוכה מאד וממוקשת נמתחת מהיום אל "היום שאחרי".

וכמעט באותו עניין: אתמול הבאנו למנוחות את ויויאן סילבר מקיבוץ בארי. ויויאן עלתה ארצה לפני חמישים שנה והתמסרה מיד למשימה הציונית הגדולה של יישוב הארץ ובניית חברה אזרחית לוחמת ומשנה. היא לימדה כיצד מתחילים את העבודה מהשורשים, כיצד מדברים אל האחר בגובה העיניים ובשותפות אמת. היתה תקווה שויויאן, הלוחמת לזכויות האדם, להבנה, לדו קיום, האישה שטיפחה מנהיגות בדואית בדרום, תנועות שלום ובפנאי שלה גם הסיעה ילדים חולים מעזה לבתי החולים בארץ – נחטפה, כלומר, הובלה אחר כבוד לעזה. שם, חלמו מכריה, היא משכנעת את שוביה שזאת טעות, הם רודפי שלום וצריך לחזור הביתה. בעוד רגע, חלמו כולם, היא תופיע מעבר לסיבוב מובילה את הזקנים הבוגרים והטף בחזרה אל ביתם.אלא שויויאן נרצחה על ידי שכניה ששרפו עליה את ביתה, והתקווה שהיא תשוב ותאמר מה עושים עכשיו ולאן הולכים מכאן – נגוזה.

אז מה עושים ביום שאחרי? האם זוועת השבעה באוקטובר הוא גם יום מותם של החלומות של ויויאן? אפשר להשליך לפח את האמונה בכבוד האדם וחירותו כי אין דבר כזה במזרח התיכון? לא מושטים יד כי היא תיגדע? מוותרים על הדמוקרטיה ושמים את מבטחנו רק ביושב במרומים ובפרשניו? האם להמשיך ולהסיע ילדים פלסטיניים לבית החולים בארץ או להימנע מכך כי זאת עזרה לאויב? האם לאפשר לחקלאים הפלסטינים למסוק את הזיתים, או לכרות את העצים כדי להכרית את בעליהם? שאלות רבות שאתמול בבית העלמין נראה היה שכל אוהביה של ויויאן והמאמינים בדרכה ימשיכו לצעוד בה, כדי שבאמת יהיה כאן "היום שאחרי" ודרכים חדשות ייסללו להבנה ולחיים משותפים והוגנים.

החברה הישראלית המרהיבה, המתנדבת, היוזמת, בשלה גם לכך.

בתמונה: מפגש בהלוויה.