ושוב מפעם לפעם.

חמישה שבועות חלפו מאז אותם ימים שבהם נהגתי לשדר ברדיו ברשת ב' בכל יום שישי סיכום אישי של שלוש דקות על משהו מאירועי השבוע. פעם בכעס ופעם אחרת בהומור. זה קרה בתוכנית של ירון אנוש בשעה ארבע וחמישה, אולי ארבע ושמונה דקות, אחר כך פוליקר שר והספינה הפליגה ליוון. כל שבוע כבר עשרים וחמש שנה.

בפעם האחרונה זה היה לפני שמחת תורה. השנה. תשפ"ד. היה אז שעון קיץ, ובכל הארץ אנשים התלבשו לקראת המסיבה הגדולה. חלק כדי לרקוד עם התורה, חלק אחר עם אהבותיהם בחיק הטבע, והנכדים והנינים של מייסדי הקיבוצים כדי לחגוג את העלייה על הקרקע לפני שבעים ושמונה שנים. רגעים אחרונים של כל כך הרבה אנשים שחיו בצל גפנם ותאנתם הצנועה והם אינם עוד.

והנה, היום התוכנית חוזרת. מה אפשר לומר בשלוש דקות על חמשת השבועות האחרונים?

אולי כך:

יום שישי, סוף חודש חשוון, אמצע נובמבר. כבר שעון חורף. מחשיך מוקדם. בירושלים השבת נכנסת ממש עכשיו, בדרום מערב השמש עוד מעט תשקע על הקיבוצים השוממים ועל העיירות הנטושות. בחמשת השבועות שחלפו כיסינו על כאב האובדן, על חרפת התבוסה וכישלון הממשלה. עשינו את זה עם הרים של זרי פרחים זוהרים, וסיפורי גבורה של אנשים תמימים ואמיצים שיצאו להגן על משפחתם, על קהילתם, על האיש הזר שלא הכירו וחילצו ברגע האחרון ממלתעות הרשע גם כשזה היה במחיר חייהם.

הביטו בתמונות: ראו כמה נהדרים הם, מחויכים, אופטימיים, יפים כזוהר הרקיע כנאמר בתפילת היזכור. חבריהם וילדיהם ממשיכים לצעוד אל לוע המלחמה כדי למחוק את החרפה ולהבטיח עתיד כלשהו להם ולמשפחותיהם.

ברגעים כאלה אני רוצה להודות באוזני ההולכים: אכן נטשנו אתכם לגורלכם, ואני רוצה להבטיח לכם שהפעם נשוב מדרכנו הרעה זאת שבאחד מפיתוליה הנחנו לכם להירצח בחרבות הברזל של האויב. גם אני רוצה לזמזם עם כולם שהחיטה תצמח שוב והרפתות יתוקנו, הגזר ותפוחי האדמה לא ירקיבו משום שעם שלם יבוא לתמוך בכם, שהרי אתם תמיד הייתם החלוצים שלפני המחנה. התלם האחרון שחרשתם סימן את הגבול, בימים חרשתם וקצרתם ובלילה עמדתם על המשמר כשלא רקדתם הורה, הורה כרוב והורה תרד ועגבניה עלי כידון. אני רוצה לעשות את כל אלה, לרפא את פצעיכם, תנו לנו רק עוד פעם אחת. מהיום.

אבל האמת היא שאני יודע שאני לא אומר לכם את האמת: חמישה שבועות אחרי האסון הנורא אני לא יכול להבטיח לכם דבר. אני לא יודע מהו הניצחון, אני לא יודע מתי תחבקו שוב את התינוקות שנחטפו, כי אף אחד לא יודע באמת את האמת. אני לא יודע אם אי פעם תקום כאן ממשלה שתוביל אותנו בביטחה וביושר בארץ שרוותה דם דורות רבים. אני יודע שעד שכל אלה יקרו, ועד שהילדים לא ישובו עם הסבתות שבנו את הקיבוץ, עם החיילות התמימות ועם אלה שבאו לרקוד בליל סתיו בסוף הארץ – אף מילת נחמה שלי לא תעזור והמלחמה לא תיגמר.

ובכל אופן, כבר ערב שבת ואני מבקש עבורכם ועבורנו שלא נאבד את התקווה, ואולי בכל זאת תמצאו בחרדה ובכאב של כולם בסיס לנחמה.

בתמונה: שביל החטופים בדרך לכנסת בירושלים.