תמו ימי השלושים ואין ניחומים. אנחנו עדיין מחפשים ניצחון. מהו הניצחון? כל מה שיחזיר לנו את האוויר לריאות, יימחה את טעם התבוסה האיומה של יום שמחת תורה. הממשלה צריכה להביא לנו את הניצחון, את השיבה הביתה לשדרות, לבארי, לאופקים ולכפר עזה. לאשקלון. וגם לקריית שמונה, ליראון ולמשגב עם.

אזרחי ישראל היקרים, הוא יאמר בפנים אפורות ובגדי אבל שחורים – ניצחתי.

שמענו.

מאותו בוקר נורא אנחנו חיים את התבוסה ואת מחירה. אנחנו מתאבלים ביחד מול מסכי הטלוויזיה, בוכים עם הגיבורים שמנחמים אותנו ברגעי הייאוש האלה, הביטו בנו, הם אומרים, אל פחד וחיל. מלחמה ראשונה ששודרה בשידור חי מהמצלמות הצמודות למקלעים או ממכשירי הטלפון של הנרצחים. שוב ושוב הם עולים לפנינו, הנערות והנערים יפי התואר, האמיצים והתמימים, במלוא זיו העלומים: השוטרים, החיילים, האחיות, הרופאים, המתנדבים, אנשי זק"א, המצילים והניצולים, הסבתות והנכדים, אלה שבא קיצם ונותרנו רק עם מעשה חייהם וחיוכם.

בשלושים ימי האבל הסתגרנו מול גיבורינו, עם עשרות הלוויות בל יום כשמולנו ממשלה חבוטה, מפורקת, בלי רוח ובלי חזון, מדשדשת בעקבות כמה גנרלים בדימוס וראש ממשלה אחד שמחפש ישועה. כי זה הסיפור השני של המלחמה הזאת: הפער בין הממשלה וכל השאר. השבר באמונה שמישהו יהיה שם בעת צרה. למשמע הזעקות שעלו מהחדרים הממוגנים והמוות ששודר בשידור חי, האמונה הזאת התרסקה כמעט לגמרי.

כמעט.

אלא שבתוך ימי האבל, בימים הראשונים לאחר האסון קמה לנו תנועת הצלה שהאכילה, הלבישה, ניחמה, הצילה, אירחה, התפללה, נתנה סעד לנפש ולגוף, תמכה בכולנו כדי שנוכל להמשיך ולצעוד בדרך, והכל בתמיכת הרוח העזה של דני קושמרו, אלמוג בוקר ותמיר סטיינמן שמשדרים מתוך האש. מי שהתחיל את תנועת ההצלה המאורגנת הזאת והראה שאפשר הם אלה שלפני שנה יצאו למסע ההצלה של הישראליות. הם הניפו את הדגל הישן אבל נקי וחגיגי, צעדו לירושלים, צבאו על הכנסת ועל תל אביב וזעקו נגד השחיתות, הביזה ונגד הרצון של הממשלה לשבור את רוחה של הישראליות. עכשיו הם קוטפים עגבניות בשדות הדרום עוברים מבית לבית באופקים ובאשקלון, בבתי המלון באילת, עין גדי ושפיים, יושבים עם ראשי הערים של אופקים אשקלון ונתיבות ומתכננים את העתיד. המסע להצלת הישראליות נמשך והוא מאחד ישראלים רבים ששנים לא הביטו האחד בפני רעהו. תנועת ההצלה הזאת מחכה גם היא לתמונת ניצחון. ואי אפשר להתחמק מהשאלה למה היינו צריכים לספוג את החורבן הזה כדי לשוב ולהאמין בכוחה של הישראליות המקורית.

באוקטובר 2023 שבנו גם לנקודת ההתחלה: אי אפשר יהיה להגיע לימי השלום, ותשקוט הארץ רבע שעה, ללא מציאת נקודת השקה לשאיפות היהודים בארץ ישראל ולבני העם הפלסטיני שחולקים איתנו את הארץ. אי אפשר יהיה לעשות את זה ללא תמיכה וסיוע של המעצמה היחידה בעולם שתמכה בנו בשעות ההתפרקות הגדולה. פתרון הבעיה הפלסטינית קוראים לזה. בעקבות זוועת החמאס מתחזקים הקולות לפתרון סופי של הבעיה. הציבור היהודי בארץ ישראל ניסה יותר מפעם אחת להגיע לפתרון. חתם הסכמים. פינה שטחים וזה תמיד נגמר בשפיכות דמים. עכשיו יש מי שרוצה להביא לניצחון הסופי, להשלמת הגירוש, לארץ ישראל נקייה מערבים. איך מאפשרים קיום משותף בבירת ישראל שכמעט מחצית מתושביה הם פלסטינאים? איך שלא ייראה הניצחון בעזה ובלבנון נצטרך לשקם גם את הסיכוי. את ההשלמה. בגין ניסה. רבין. שרון. המשותף להם היתה ההבנה שהשלום וההכרה הבינלאומית יבטיחו לדורות הבאים את קיומם בחלקת הארץ הזאת. ללא השלום קהילות הישראלים באתונה, ניו יורק, קפריסין וברלין רק יגדלו. רגע המבחן הזה גדול מכל מה שהיה בעבר.

את המחיר הכבד, הנורא, שילמנו בכניסה. בבוקר השבעה באוקטובר. חודש ימים חלף. ואין עוד נחמה.

התמונה: הלוויית לבנת ואביב קוץ וילדיהם רותם (19), יונתן (16) ויפתח (14) שנרצחו בביתם בכפר עזה ונטמנו זה לצד זה. צילם: אוהד צוויגנברג מסוכנות אי.פי