מפעם לפעם צריך לקחת את החדשות הגדולות ולפרק אותן למשפטים קצרים, לבודד אותם מהרעש כדי שהדברים יהיו מובנים, יהיה להם הקשר.

האנשים שצועדים כעת לירושלים בשיא החום, בקצה האנרגיה שלהם, בטיפת דמם האחרונה, עושים את המסע האחרון הזה כדי להציל את עצמם. כדי להחליט סופית לאן פניהם מועדות. חשבתם שמדברים על פיסקת ההתגברות? ועדה למינוי שופטים? זה הרעש. האנשים צועדים כדי שהרעש הזה לא יקבור לנצח את החלומות שלהם. זה מסע נגד ההשתעבדות לרבנים, לבוזזים, לרשעות המכוונת, הגסה, לאיציק זרקאים והשמחה רוטמנים שמבקשים לרמוס, להכניע, לשבור. בצעדה שלהם הם לא עוקרים מטעי זיתים או מציתים מסגדים. אלה נשים וגברים המבקשים להיות בני חורין, ושהשלטון ייתן להם את חלקם מבלי שיצטרכו לעבור המרה כללית של ערכים וצביון.

לאורך כל השנים אמרו שיום יבוא ואלה שצריכים לשלם בכספם, בזמנם או בחייהם על הקיום היום יומי של מדינת ישראל, יקומו ויגידו שהם לא מוכנים עוד לשאת לבדם בעול ולהיות חמורים של משיחי שקר. הם לא רוצים לברוח מכאן, אבל אחרי השלמת מעגלי החקיקה המתוכננים זה יקרה. לאט לאט, או בחטף. הם יבקשו סליחה מהוריהם, יקחו את הנכדים ויצאו לדרך חדשה. אלה החברים לנשק של היום, הצוותים המגובשים לנצח ביחידות העילית, בחברות הסטרט-אפ ובבתי החולים. אלה שהיו צריכים לנצח בכל קרב, לעשות דברים מוטרפים בשם כל שלטון. עכשיו הם לא רוצים יותר. הדור שעליו בנוי עתידה של מדינת ישראל מנהל את הקרב האחרון. אם תנצחו אותם תאבדו אותם לעד. הם לא עשו רע לאיש, הם לא גזלו אדמות, לא הבטיחו לעצמם תקציבים, הם מילאו את האסמים, לא רוקנו אותם. הם גרו בדירות קטנות בתל אביב, עבדו כמו משוגעים, ביקשו חיים פשוטים. הם תמיד ברחו מהממסד, הם לא פחדו ללכת לבדם, לייצר את מקומות העבודה שלהם בכספם וביוזמתם. הם לא מחוברים לשום עטין: הם הגוף שממלא את העטינים שאחרים יונקים מהם. אין להם דירות מוזלות, אין להם עדיפות בבתי הספר, גם הם מבקשים שילדיהם יהיו טובים מהם, דרוכים אל העולם, לאתגרים של העתיד ולא של העבר. כן – כשהם לא יהיו כאן לא יהיה מי שימלא את תא הטייס, אולמות הסייבר, מי שיקים את החברות שממציאות לכל העולם את הפתרונות למשבר האקלים, התרבות, התודעה.

חבקו אותם. אל תילחמו בהם. הם העתיד.