מפעם לפעם יש לי תקופות נהדרות שכאלה: אני מוקף בחברים, טפיחות על השכם, חיבוקים מהעבר, דגלי רם ונכון ברוח הקלה ואני מוקף בכל כך הרבה חברים חדשים. פרצתי מהבדידות שכפיתי על עצמי.  מאות כלכלנים תמכו בי, הפחד שלך מוצדק יערי, הם אמרו, תתחיל להתארגן. תעבור לדולרים. כמו הגדולים. אבל איך אני אעביר את הפנסיה לדולרים? היא תישחק עם כולם. אחר כך הגיעו חתני פרס נובל. אף פעם לא הייתי ולא אהיה מועמד לפרס, פעם הייתי בטקס בשטוקהולם וזהו. ופתאום הם היו איתי. וזה עוד כלום: רמטכ"לים, ראשי השב"כ אלה שיש להם אבטחה לכל החיים רק בגלל מה שהם יודעים, כולם  נהיו חברים שלי. לפחות ידידים. עכשיו גם אני יודע מה שהם יודעים וזה נחמד. אנשי היי טק. תמיד חלמתי להיות בשפיץ ופתאום השפיץ בא אלי. ונגידי הבנק, אלה שמבינים לא רק בכלכלת בית אלא גם במקרו. חשבונות לאומיים. תחזיות צמיחה. הם ואני אחוקים. בבעיה הכי קטנה אני יכול להרים אליהם טלפון – תשמע נגידוש – מה אני עושה עם העלאת הריבית? לפדות את הפנסיה ולהעביר אותה מכאן? היום? מחר? מתי שתגיד.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם אחרי שבועות של שכרון חושים שבהם לא הייתי לבד, בסוף השבוע הזה אני לבד לגמרי. אחרי ימים שבהם כולם באו לבקר והתלוננו על הקור בירושלים והעליות האלה, בכל אופן נפגשנו, והנעורים שבו אחרי הכל אני מבין שאני פשוט לא מעניין את הממשלה שלי. עכשיו כשאני שוב לבד מול המציאות אני שואל את עצמי מה יהיה אחרי, מה יעשו הילדים, הנכדים, הרי טובי הגנרלים אמרו שככה בדיוק עלה הפאשיזם לשלטון בכל כך הרבה ארצות וההיסטוריה רוויית הדם מספרת על כך. אז מה. אנחנו לא לומדים היסטוריה, אנחנו כותבים אותה. האנשים שעושים את זה אפילו לא ממצמצים. האם זה אומר שאם חס וחלילה התחזיות השחורות יתגשמו אני שוב אהיה האשם? לא סתם אשם סתמי אלא אשם בעבר, בהווה וכמובן בעתיד. שוב פירקו אותי לגורמים. הבית עדיין שלי, בית הקפה, הפקק והעצב הגדול שנותר כשהדגלים קופלו ונסעו מכאן.

שבת שלום.