מפעם לפעם אני נזכר בקווים האדומים. זה מין זיכרון עמום, מהימים שבהם בדצמבר שחון שכזה, התוכנית החשובה ביותר בטלוויזיה היתה התחזית. דני רופ היכה בסלע ולא יצאו ממנו מים. וכך צללנו אל הקו האדום, איים גדולים התרוממו מתוך האגם והקו האדום היה לשחור.  כולנו ידענו שהארץ מתייבשת, השדות קמלו והמטעים נשמו. זה היה פחד מוות אמיתי. עוד מעט ייגמרו המים ואחר כך – כל אחד לעצמו.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, צעד נועז של ראש הממשלה, ואז זה היה יצחק רבין, ושר האוצר שלו שהיה גם שר האנרגיה, ושמו בייגה שוחט, קיבלו החלטה אסטרטגית להקים מכוני התפלה ולשחרר אותנו סופית מהקו האדום. מאז הממטרות שרות, מייצאים מים לירדן ומי בכלל זוכר שיש קווים אדומים.

אך כפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, הקווים האדומים שנוצחו בכינרת הרימו את ראשם בכל רחבי הארץ והם משורטטים בעוצמה על פני כל נתיבות חיינו. בנצרת, אמרו, נחצה קו אדום משום שבמלחמת הכנופיות בעולם התחתון רצחו גם את פארס הקטן בן השנתיים. ואם הילד האומלל לא היה נרצח – אז לא חצינו את הקו האדום? הרצח הזה הוא קו שחור ועבה שמשורטט על פני הארץ כולם משום שהצבע האדום נגמר, נמחק, איש הישר בעיניו יעשה. הרצח הזה מתחבר לאלימות בחדרי המיון, לבעל האופנוע שהלם בראשו של אדם אחר כדי להרוג אותו, לחבורת הילדים שרצחו נער אחר ליד הבית כי הוא היה שונה, להבערת הרכוש הציבורי בירושלים ופציעתה של אישה שמכלית בוערת דורדרה עליה, ולאדם הבא שייצא מהמכונית עם אלה ביד כדי לפצפץ למישהו את המוח רק כי הוא העיר לו  או נעץ בו מבט.

הקווים השחורים לא נולדים מעצמם. הם מופיעים כשהמפלס יורד, כשהקווים האדומים נחצים ביד קלה, כשאפשר לחוקק חוקים מיוחדים שמשחררים נבחרי ציבור מהאחריות על מעשיהם ומוציאים אותם צחים כשלג. כשסחיטה ואיומים נקראים גם משא ומתן קואליציוני, מה נלין על סחיטה ואיומים ושלטון כנופיות בשווקים, בחקלאות, בבנייה במערכת החינוך, בהגנה על מחסני הנשק שנפרצים בכל לילה וכו' וכו' וכו'. מגלגלי עיניים יקראו לזה "משילות" והם מבטיחים שהם ישיבו אותה, אבל לנוכח הדברים האלה אתה תוהה איזה מין מכון התפלה צריך להקים כאן כדי להפוך את הסחי הזה למים צלולים. וערב הקמת הממשלה החדשה אתה תוהה מי האיש שיעז לעשות זאת אחרי חציית כל הקווים בדרך להקמתה.

שבת שלום.