מפעם לפעם, ובעיקר כשנגמרות המילים, אני אוחז במילה אחת רק כדי שלא להחליק עוד במדרון. מין בלם חירום. הנדברקס. השבוע מצאתי מילה כזאת: לאומי. זה לא שהמילה חדשה: היא הכי שחוקה, שהרי יש בנק לאומי, וכבוד לאומי, ומצב רוח לאומי, משורר לאומי, ואפילו חוק לאום שהוא מה-זה-לאומי. וממשלה לאומית. כולה. איזה לאום? יהודי. ברור. וישראלי? אין דבר כזה.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם כשהמילה לאומי היא כרטיס ביקור אחיד שחובק את הכל, יש מי שזה לא מספק אותו. ולכן, שר אחד דרש וקיבל את התואר "לאומי" ממש בכרטיס הביקור הפרטי ובעיקר בשידורי החדשות והאולפנים שלא מתעייפים: לא עוד שר המשטרה או השר לביטחון פנים, אלא השר לביטחון לאומי. מרגע זה הבעיה היא של כל השרים האחרים שייכנסו לממשלה על ריבוא משרדיהם. עולה על הדעת ששר התרבות לא יהיה השר לתרבות לאומית? הרי לשם כך חוקקנו את חוק הלאום. אמור מעתה – שר התרבות הלאומי, או השר הלאומי לתרבות. ושר האנרגיה? כך סתם מצאנו גז יהודי לחופינו כדי שהוא יהיה סתם שר האנרגיה כאילו שאנחנו בליכטנשטיין או בצ'אד? כאן האנרגיה היא לאומית ולכן מהיום אמור – שר האנרגיה הלאומי. והתחבורה? מה זה? הרי משרדו או משרדה מורכבים ממפעל הרכבת הלאומית שלנו, והכבישים המשוכללים שמתמודדים מדי יום עם הפקק הלאומי שנמתח בין חיפה לבאר שבע. שהיא לא תהיה שרת התחבורה הלאומית?!

 

והחינוך? מה זה? סתם חינוך? אמור מעתה שר החינוך הלאומי. הרי לשם כך בחרנו ממשלה לאומית כדי שאחת ולתמיד החינוך יהיה לאומי. אלא שכאן דווקא יש בעיה קטנה:  יש מערכת חינוך חרדית שלא מתאים לה בדיוק לאומי, ויש חרדלית שהולכת טוב עם לאומני ויש כל השאר שהם חינוך בלי כלום. הנה – מבלי משים ייצרנו עוד שלושה תפקידי שרים. ותודה לשרת החינוך היוצאת.

 

וכך הלאה, שר אחרי שר. ולמי בסוף לא נשאר? לשר הביטחון. זה עם המטוסים והפצצות, האוגדות והטנקים, הוא יישאר רק שר הביטחון משום שהביטחון הלאומי כבר תפוס. אז מה עושים? הנה רעיון: אולי אפשר לקרוא לשר החדש לביטחון הלאומי שר הביטחון הלאומני וכך כל השאר יוכלו להיות לאומיים, אבל זה לא אומר ששר האוצר הלאומי יוותר על התואר, ולכן אולי צריך למחוק את כל התארים ולהתחיל לבנות את הכל מהתחלה.

שבת שלום.