מפעם לפעם, ובעיקר כשאני לא יכול עוד לעמוד במתח הנורא מי יהיה יושב ראש הכנסת הבא, והאם בית המשפט העליון יחליט שמי שהורשע פעמיים בשוד הקופה הציבורית לא יוכל להיות שר האוצר של כולם, ומה ייעשה לו לאותו בית משפט מתנשא וחצוף, אני יורד מירושלים לתל אביב רק כדי לעמוד כך סתם מול הים השקט של תחילת נובמבר ולהירגע קצת. האופק פתוח, כל המהומה מאחוריי, הים השקט עולה ויורד בנשימות ארוכות אחרונות לפני החורף, גלים רכים זוחלים אל החול וכמה עשרות גולשים שרועים מאחורי הקצף כמו להקת סוסוני ים שחורים שנפלטו אל חוף המגדלים, וממתינים שם לגל שיואיל לשאת אותם עד החוף ממש רק כדי לשוב ולשחות בחזרה אל הלהקה ולחכות לגל הבא.
וכפי שקורה יתר מאשר מפעם לפעם כששבתי למגרש החנייה לא רחוק מכיכר השעון, הבחנתי בבית חדש שהשמות "לשובע" ו"גגון" מתנשאים מעליו. ונזכרתי במי שהקים את מוסדות החסד האלה שמרככים את המרחב התל אביבי ועושים אותו שלם ונינוח. ניגשתי לבניין וצלצלתי בפעמון והנה בפתח עמד גלעד חריש, חבר ילדות מירושלים, ושמחנו מאד על המפגש המחודש. הוא הזמין אותי פנימה לבית החדש המשמש בכל לילה מעון למאה גברים מכורים לסמים ומעניק להם מיטה נקייה, ארוחת ערב ובוקר וגם אוזן קשבת כדי שאולי, עם הזמן, יחזירו לעצמם את השליטה בחייהם.
באותה התלהבות שאיפיינה אותו מילדותנו סיפר לי גלעד הלא הוא גילי על מפעל חייהם של אשתו שרונה ושלו, שני עורכי דין צעירים שגדלו בירושלים, כיצד לפני ארבעים שנה שכנעו את עיריית תל אביב להעמיד לרשותם מקלט ריק שנועד להציל חיים בימי מלחמה שאותו הפכו למקלט שמעניק מחסה לחסרי בית, מכורים לסמים או ואנשים שעולמם חרב עליהם. לכל מי שביקש למצוא שם מחסה הם נתנו מיטה נקייה צלחת מרק ומישהו שינסה להקל ולו במעט את המצוקה שחונקת אותם. ברבות השנים מקלט אחד הפך ל-40 מוסדות ופרויקטים של חסד: 21 בתי נוער "קדימה" לחינוך משלים, הפרוסים בכל הארץ, 13 בתי מחסה ומעונות "גגון" לדרי הרחוב, 2 לנשים ו-9 לגברים, שלוש מסעדות "לשובע" המספקות בכל יום מעל 2,000 ארוחות חמות, מעונות יום בתל אביב עבור 250 תינוקות ופעוטות שנולדו כאן להורים חסרי מעמד ומבקשי מקלט ועוד פרויקטים משלימים רבים שאותם הגו וביצעו בזכות הכסף שהם מגייסים מהקהילה, ובזכות שיתופי הפעולה הלא פוליטיים שיצרו.
כאן הוא עצר ואמר, תראה, אני בדיוק גומר לכתוב עכשיו עוד ספר כיצד להציל את מדינת ישראל מעצמה, הרי כל אדם בר דעת מבין שהמדינה הדו לאומית שאנחנו דוהרים אליה תיצור כאן מפלצת של שינאה ושפיכות דמים מתמשכת, ואז מה הטעם בכל מה שיצרנו כאן. אתה מכיר מישהו שיהיה מוכן להוביל את הפעולה הזאת? הספר כבר כתוב, אני נשבע לך, זה די פשוט אני כבר הוכחתי פעם אחת שאפשר, בלי פתרון אנושי ונדיב כל הפתרונות שאני מייצר יישארו מוגבלים ולא אשיג את מה שבאמת מציק לי היום. אולי בירושלים יש מישהו?
אחר כך דיברנו עוד קצת על הילדים והנכדים, חברים, מה הם עושים היום? ואז ליווה אותי למגרש החנייה והבטיח שנוסיף וניפגש.
מפעם לפעם, בימי הסתיו מזדמנת פתאום פגישה כזאת שמחזירה אותי לשורשי הדברים.
שבת שלום