מפעם לפעם החופשה מסתיימת. חזרנו מרודוס. נפשנו שם על חוף מבודד, בערבים יצאנו לכפר סמוך לאכול ארוחת ערב וביתר הזמן היינו מול הים ובצעידות בהרים הקרובים. מדינת ישראל היתה למיצג אינטרנטי רחוק, נטול קול.

הדרך הביתה. אנשים למדו לטוס, עם תינוקות או בלעדיהם. בדור הזה חוץ לארץ זה חלק מהחיים, מהחנייה לטווח ארוך, מהחופשה, מהקניות. חוץ לארץ אינה גלות או זיכרונות מעיקים, אלא יעד לכיבוש. השקל חזק ואנחנו אומה בריאה, לא מגולחת, תקיפה ומפונקת. אין שם פרטי או משפחה, כולם אחים ואחיות, איפה אתה יושב אחי? בוא תעבור, והאח קם במלוא קומתו שחוסמת את מרכז המטוס. הדיילים שקופים, מתחבאים מאחורי וילון פעוט ליד תא הטייסים, מחכים: מסתבר שאחד הנוסעים הטמין במזוודה שלו רובה צעצוע שקנה כמתנה לילדיו. אנשי הביטחון הגיעו לפתח המטוס, שלפו את האדם ואת כל המזוודות כדי שהבחור יוציא את הצעצוע. כך איבדנו את שעת ההמראה ונאלצנו לחכות שעה נוספת. אחות אחת שישבה לפניי לא הפסיקה לרטון, בושה כל הישראלים האלה, גועל נפש.

וכפי שאני עושה בטעות מפעם לפעם, נכנסתי עם הנערה לשיחה. למה לך להתרגז? קחי אוויר, תנשמי עמוק, אז נאחר בשעה. לא קרה כלום. לאט לאט היא נרגעה, סיפרה שהיא בת 19, את השירות בצבא הפסיקה באמצע, גרה בגבעתיים, שלוש פעמים כבר היתה השנה בחו"ל, החבר בן 24, לומד הנדסת מחשבים. יש להם חלום אחד: לעזוב את הארץ. לאן? אולי לפורטוגל, ליוון, הכי בזול ואין אנשים רעים.

ואתה מאיפה? היא שאלה. מירושלים. ירושלים? הכי מפחיד ירושלים.

וכך השיחה זרמה. בסוף לא יכולתי להתאפק ושאלתי: ומה תצביעי בבחירות הקרובות?

רק בן גביר היא אמרה.

למה בן גביר? אתם לא שומעים אותו? מה את יודעת על העמדות שלו? הגזענות?
כאן כל השורה התערבה: למה? מה רע בבן גביר? כולנו בן גביר. הם בני עשרים וחמש, אולי שלושים, וזאת הצבעת המחאה שלהם: דיברתם על פערים? הם הפערים. דיברתם על תחושה שאתה לעצמך ולעזאזל הפוליטיקאים, – זה הם. דירה כבר לא תהיה להם. אין תקווה מביבי, גם לא מלפיד. הם בדרך החוצה. אתם הזקנים תישארו. אנחנו לא.

בבן גוריון העניינים זרמו במהירות. רק כביש ירושלים תל אביב היה מלא לגמרי והכל זחל. פגוש לפגוש, שלושה נתיבים עד ירושלים בסתם יום של חול באמצע השבוע. איזה מדינה.

שבת שלום ושנה טובה.