פעם הייתי בפיליפינים. נחתי במנילה ומשדה התעופה נסעתי למרכז העיר בכביש שמתוח לשפת הנהר פסיג החוצה את דרום האי שעליו בנויה העיר. 16 מיליון בני אדם מתגוררים בה ו 22 מיליון באזור כולו. שאלתי את הנהג
– תגיד, למה בקתות העוני בנויות על שפת הנהר ממש? הרי ברור שזה ייגמר רע.
והוא אמר
– לאנשים אין ברירה. הם נוהרים לעיר כדי למצוא בה פרנסה, אין להם כלום מלבד שני קרשים יריעת פח ותינוקות. אז הם מתישבים בכל מקום. גם על גדת הנהר.
– ואם יהיה שיטפון? איזה מונסון שיחלוף דרך האיים והמים יעלו. מה אז?
– הבתים ייסחפו במים ויהרסו. ככה זה כל שנה. מי שלא יטבע יאבד את המעט שיש לו.
– ואז?
– אז הם ישובו לשפת הנהר ויתחילו מבראשית. כמה כלונסאות, יריעה המשמשת כגג, והחיפוש שלא נגמר אחרי אוכל, פרנסה. מים נקיים. אין מים. וחוזר חלילה. עד שיגיע היום שבו המים לא יירדו יותר.
– ואז?
– אז הם יטבעו או שימותו ברעב או שינדדו בתקווה שהמים והאדמה הרועדת לא ישיגו אותם.
בפקיסטן לא הייתי.
מתמיד ידעתי שזאת מדינה מוסלמית לא ידידותית. 230 מיליון בני אדם. החמישית בעולם בגודל האוכלוסייה. גם להם יש תרבות ושפה וחלומות, ואת ההימאליה מצפון.
ויש להם גם פצצות אטום.
השבוע שליש מהמדינה העצומה הזאת שקע במים, כפרים שלמים נסחפו, ומעשה ידיהם של עשרות מיליונים טבעו במים. אין אוכל. אין מים נקיים. אין מי שיגיש סיוע. מי שלא טבע יתייבש למוות.
זה מה שמטריד אותך? פקיסטאן?
זהו, שהשבוע, תוך כדי האזנה לזמזום המשועמם על שביתת המורים כן או לא, חשבתי על הפקיסטנים. כלומר – חשבתי עליהם וגם עלינו. כמה ברי מזל אנחנו. יש מים בברזים, החשמל מגיע, כולם יושבים במזגן ואלף עמותות מזינות את הרעבים וחסרי הבית. ואני אומר – צריך רק להרים את העיניים, להשתיק את הרעש ולשאול איך עוצרים את המים, כלומר איך בכל אופן בונים רפסודה איתנה שתישא את כולנו על פני המים העולים, והרעב המסתמן. והכיבוש שתמיד שולח תזכורת שהוא כאן. והמלחמה על גדות הדנייפר, והאיראנים, והאיש עם הסכין באורך של מטר שהתנפל על הנהג השני כדי לשחוט אותו, והטינופת שנשארה בסוף הקיץ לאורך הנחלים בצפון, והאוהדים שירקו על השחקנים הערבים כל המשחק. תסתכלו קצת סביב, תפסיקו לרחם על עצמכם, ותשמרו על האי הזה.
לכן אני חושב על פקיסטן.
או שאולי רק אני מרגיש שהמים גואים גם כאן.
תמונה: של צלם איי. פי. Khakid Tanveer