מפעם לפעם הסיפור שלי נגמר. האמת – נלחמתי כמו אריה: הסתגרתי, התרחקתי, השתעלתי למרפק, עשיתי מנוי לנטפליקס, חנקתי את הזום, לא נשמתי כשחלפו על פני בטיילת, חיטאתי וחוטאתי, הצבעתי בבחירות דאגתי ופחדתי. כמו כולם.

אבל בסוף זה נגמר.

שנתיים וארבעה חודשים החזקתי מעמד. מאות אלפים התמוטטו בדרך לפניי ואני שרדתי. אלא שכפי שקורה מפעם לפעם, כמו לוליין עייף שניסה לחצות אוקיינוס על חבל דק עם אותן נעלי בלט – בסוף החלקתי ונפלתי. חבר נפטר מסיבוכים של קורונה ויחד עם הסניף הירושלמי של מגן אבות ואימהות נסעתי לגבעת שאול להלוויה. עקביא בן מהללאל היה אומר וכו'.

כולנו היינו עם מסיכות אבל זה לא עשה רושם על מפיצי העל שהסתובבו שם ותוך כמה ימים רבים מאיתנו הצטרפו לסטטיסטיקה. שיעול מגעיל, קצת חום, תחנת בדיקה בכניסה לג'בל מוכבר ואס. אם. אס. באמצע הלילה: ברוך הבא לסטטיסטיקה. אתה חיובי. אתה חלק מהעדר שנכון לשלשום מונה 4,404,223 בני אדם בישראל שחלו בקורונה, פי שישה באופן יחסי ממרבית מדינות העולם, וזה לא כולל את אלה שפשוט צפצפו ולא דיווחו ויצאו מהצד השני כמו מכל שפעת. בטח עוד מיליון.

לא חיסון אחד עשיתי אלא ארבעה! הייתי מוכן לשתות אקונומיקה, ישבתי מול הטלוויזיה בכל ערב ושמעתי את האיומים של ביבי –חיים או מוות, הוא אמר. ונפלתי. זה התחיל עם איזה חיספוס בגרון, כאב ראש ועייפות איומה. אתה קם בבוקר ובעשר אתה כבר ישן שנת צהרים. אוכל משהו ומגלה שחוש הטעם והריח נעלמו. לגמרי. כאילו שניתקו את החוטים שמובילים למוח. זה נראה כמו אבטיח, מרגיש כמו אבטיח אבל יש לזה טעם של עיתון.

לרגע חשבתי שזאת בעצם המגיפה, היעדר חוש ריח וטעם, אלא שאז חבר הכנסת יובל שטייניץ הודיע שהוא פורש כדי לשאוף אוויר נקי. כלומר יש לו חוש ריח! ובכל אופן הוא ישב בתוך הסירחון הזה שנים רבות והריח את ניחוח הסיגרים, השקרים, הרמייה, והגועל נפש. הריח – אבל שתק. זאת כנראה המגיפה האמיתית: להישאר עם חוש ריח אבל לומר שלסירחון יש ריח ורדים רענן.

חברים אופטימיים אמרו לי השבוע שחוש הריח חוזר. גם הטעם. השבוע גיליתי שגם בלי חוש ריח, כשאתה קורא את הדיווחים מבית המשפט, האוויר מצחין למרחקים.

החלמה מהירה לכל מי שכבר הצטרף לסטטיסטיקה, ולכל מי שעדיין בטוח שינצח בסוף – תמשיכו להיזהר. זה לא מצחיק הקטע הזה.

בצילום: מזכרת מימי קורונה. התעמלות לאבות ולאימהות מבעד לשער הנעול. גיל הזהב עלאק.