מפעם לפעם – שוב רצח בכבישי השומרון. יהודה דימנטמן בן עשרים וחמש נרצח מן המארב בכביש היורד מהמקום ששם היה הישוב חומש אשר פונה בשנת 2005. רצח הוא רצח הוא רצח, ושמו מצטרף לרשימה ארוכה הכתובה בדם של האנשים שנרצחו ונפלו במלחמה האינסופית בין שני העמים בארץ ישראל.

בכל מקרי הרצח הרבים תמיד יש איזה סיפור שכולו סמלים והקשרים, קרובי משפחה, תקווה שהתנפצה, חיים שנגדעו, אבל כשזה קורה במבואות חומש, יש בכך עוד רובד היסטורי: הישוב חומש פונה מיושביו ונהרס יחד עם עוד שלוש התנחלויות בצפון השומרון, ועם עוד 22 התנחלויות שהיו ברצועת עזה ופונו ביום אחד בקיץ שנת 2005. מאז ועד היום חומש היתה לסמל, יש נסיונות חוזרים ונשנים לשוב אליה, כמקום שמסמל את אותה עקירה ששמה בפי כל מי שחי בשטחים היא גירוש. רצח במבואות חומש מצית את הטראומה הבוערת כברזל מלובן של הארעיות, הסכנות, תחושת המצור, הניכור והכעס של כל מי שחי בשטחים, כמו גם את הנכונות לעשות הכל ובלבד שעקירה חוזרת תימנע. ממקום הרצח קרא ראש המועצה לתשובה ציונית הולמת שהיא ככל הנראה שיבה לחומש, בדם ואש נפלה חומש, בדם ואש היא תשוב ותיבנה.

וכשם שחומש היא סמל לציבור היהודי בהתישבות בשטחים כך היא גם למבקשי נפשם, אלה שמעדיפים לרחוץ בדם, גם בזה שלהם, את חרפת התבוסה והכיבוש. השבוע, בעקבות העלבון מדבריו של השר לביטחון פנים אמר מי שהיה דוברו של ראש הממשלה נפתלי בנט: "בסוף מה שקורה כאן זה שהערבים שכחו את הנכבה. והגיע הזמן להתחיל להזכיר להם אותה" כאילו שיש אחד מהם שאינו זוכר, כאילו הנכונות להרוג ולמות לא יונקת מחרפת האסון ההוא, מהשאיפה לחירות והתחושה שהסוף ידוע בלאו הכי.

שום דבר לא יוכל לחסל את הפחדים הקמאיים, את הטראומות של עקירה וגלות שמקננים בשני העמים, ומתרסקות אחת בשנייה בליל חורף בדרך היורדת מן ההר.

(הפינה שודרה במסגרת התוכנית "קול שישי" ברשת ב' ביום שישי 17.12.21)

 

התמונה: מתוך האתר של מטה צפון השומרון, לקראת צעדה לחומש לפני שנתיים.