מפעם לפעם יש שבועות כאלה שבהם אתה מתמכר למראהו של המוות. בעל כורחך אתה מתמכר, זה שיאו של הריגוש, כל מחוגי הרייטינג מסתערים קדימה, להתבונן במוות מתרחש לנגד עיניך שוב ושוב, ואיש זונק ואיש יורה ואיש נופל כמו שכתב פעם אלתרמן. הכל בדממה, כבריקוד, כמו מצלמות האבטחה שלוכדות את המוות המקרי בכניסה לאיזה קיוסק או ברחוב ראשי של כפר באמצע הלילה.

שתי תמונות כאלה היו השבוע, תמונות של מוות שאין לו קול. תחילה בדמותם של הבתים הכורעים אל מותם בדממה, בית גדל מידות, קירותיו ירוקים, חלונותיו מפולשים, בקומה העליונה מגבת מתנפנפת ברוח הקלה, ואז הוא מתפרק כשיכור סומא, לא שומעים את הבטון מתפצפץ, את הצינורות נקרעים את מעיכת המקררים בקומה 4, הטלוויזיה שעוד דולקת בקומה שש ואת בכי הזכרונות שנקברו בארונות הספרים. לא שומעים את זעקת התדהמה של הצופים שראו את הבית צונח אל מותו, ושומעים רק את הפטפוטים באולפן, כך נראה המוות, מגדל בבל קורס על יושביו.

אחר כך עוברת התמונה לאסון התורן בקהילה החרדית. קודם נכנסו הגברים הנשואים, דילגו על איי הבטון שעוד לא יבש, עלו ליציעים שהוקצו להם, התעטפו בטליתותיהם, ערב חג השבועות, ואחרי שכולם כבר היו בפנים הניחו לרווקים לעלות אל מזבחם ליד התקרה, מזבח רתום בחוטי ברזל אל בליל קורות עץ. רק אחרי שעלו לשם והתחילו לנוע בקצב המוסיקה שלא נשמעה, הם נשרו כגוש אחד, עם כובעי הפרווה השחורים ומחלצות החג, לוהטים באמונתם, בדממה, מצלמת האבטחה קלטה את הכל, כמו את שני הרוצחים שהשליכו את בקבוק התבערה ביפו. לא שמעו את צפירות האמבולנסים, את זעקות התדהמה, את התפילה האחרונה, רק קולם של כתבינו החרוצים נשמע, מדי פעם ראו את פניו המבועתים של מי שיצא משם, האם זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה לעשות בערב חג מתן תורה? נפלאות דרכיו, ולעולם לא נדע.

רק הלמות הפרשנים העייפים נשמעה  ברקע. אולי נשוב למגדלים הצונחים, האם אתה חושב שצריך להפיל עוד מגדלים? והמגדלים של אתמול ממשיכים ליפול  והמגבת עדיין מתנפנפת ברוח הקלה, רינה מצליח ודוריה למפרט נרדמו כבר מזמן, רק הפרשנים אמרו שאסור להפסיק, והאדמה פלטה סילוני עשן עצומים מהר הגעש שלעולם לא יכבה.

שבת שלום.

בתמונה: השנייה של הקריסה