הביטו בה, ובאדם שבמו ידיו יצר את הסוף.

מאז אוגוסט 1945 , הירושימה, נגסאקי, הדימוי הזה מרחף מעל כל מי שחי כאן, והוא יודע בתת הכרתו שבהחלט ייתכן שבשנייה אחת הכל ייגמר. איזו שרשרת טעויות איומה תתחולל, חייל רוסי שישכח לסגור את הדלת, קצין הודי שיחליט שהגיע הרגע, קולונל אמריקאי שיאמין שהפקודה חוקית בעליל, יסובב את המפתח, וגג הבטון של המגדל התת קרקעי בשדה החיטה ביוטה ינוע ויחשוף את הטיל שיתרומם מן האדמה, ויתחיל את שרשרת הביקוע. ואולי זה יקרה בהרים שמעל טהראן: מערה עלומה תיפתח, רגע הנקם הגדול יגיע, ואיתו הסוף, עטור בפטריית רעל גדולה שתנחת על מה שיישאר.

כמו בסוף ההוא לפני שבעים וחמש שנה בדיוק, גם הפעם הכל התחיל בתמימותו של עוד יום חולין, חוף ים כחול למרגלות הרי הלבנון השופעים, אנשים שהיו שקועים בעמל יומם, בילדים ששיחקו ברחובות, בתינוק שנולד, או איש שהחזיר את נשמתו. תופרות ומאפרות טרחו על כלה אחת שירדה במלוא הדרה הלבן אל פינת הרחוב כדי להצטלם בהיכנסה בשערי העתיד, בחג האהבה הפרטי שלה. קרני השמש שחזרו מן הבתים הגבוהים האירו את הסמטאות באור ורוד, ולפתע היה הבזק קצר ואחריו הפטרייה. מישהו הספיק למלמל אללהו-אכבר לפני שגל ההדף העצום דרס את הסמטאות והבתים. אחר כך היה שקט, וענן של רעל חוּם עלה השמימה והתפשט בכל העיר. בתי החולים מלאו, ואנשים שצעדו ברחובות דיממו אל מותם.

ומה נאמר?

הסתכלו היטב, ככה נראה הסוף שאין ממנו מפלט. צריך לצעוד בכל דרך אפשרית כדי לעצור את שרשרת הביקוע, כן, להושיט יד לפצועים, לייצר בסיס משותף כאילו הסוף כבר היה, ועכשיו מה שנותר הוא לתקן כדי לבנות חיים אפשריים לדורות הבאים. אבל זאת כנראה רק פנטזיה תל אביבית תמימה שצבעה את העירייה בדגל לבנון. מי שאמר את משפט הסיום כשהכלה נעלמה בקצה הסמטא ביום החורבן שלה, היה ד"ר סטריינגלאב שלנו, מועמד נצחי לשר ולחבר כנסת משה פייגלין שאמר "איזו מתנה נהדרת היתה זאת לחג האהבה שלנו".