פעם לפעם, השבוע מסכם את עצמו בזעקה גדולה: הרעב זה חרטא, פתיחת כביש זה חפלה, ניהול הממשלה זה דווקא, מלחמה לא קטנה שמתחוללת במסתרים באיראן זאת אימה, והדיבורים על כולנו יחד באותה סירה – זאת בדיחה. ומיליון מובטלים ? מי שמע ומי ראה?ולכן, כפי שאני נוהג מפעם לפעם כשהמצב מאפשר, אברח לסיפור חיובי, כזה שיכול לחזק את הנפש ולעורר תקווה. ביום שלישי האחרון פירסם העיתון 'ישראל היום' כתבה מאת אסף גולן, על הוסטל של אקי"ם באבן יהודה, המשמש מעון לעשרים ושישה אנשים בעלי צרכים מיוחדים קשים. שלושה עשר אנשי צוות מטפלים באותם אנשים, והנה, לפני שנים עשר יום, התברר ששניים מהם נמצאו חיוביים בבדיקת הקורונה שעברו. ההתלבטות של אנשי הצוות מה לעשות היתה קצרה: הם החליטו לסגור את עצמם יחד עם דיירי ההוסטל, להתנתק מבני משפחותיהם שגם הם היו צריכים כנראה להיכנס לסגר, כי אחרת לא היה מי שיטפל בדיירי המעון הזקוקים להשגחה צמודה.
אחת המטפלות, אננה שמה, שהשאירה בבית בעל וחמישה ילדים, אמרה שמשפחתה תוכל להסתדר לבד, המטופלים לא, ומוחמד ערקי, אח מוסמך שמטפל באנשים שחלקם סיעודיים עם בעיות רפואיות קשות, אמר שהוא לא היה צריך להתלבט, כי אחרת לא היה מי שיטפל באנשים. הכתב שהביא את הסיפור מצטט גם את מוניר גרבאן שסיפר שגם השכנים באזור שולחים למעון אוכל, עוגות, ומיני פינוקים, והוא נרגש מההתעניינות והאכפתיות. מחר בערב, מסכמת הכתבה, תסתיים תקופת הבידוד, ואנשי הצוות יוכלו לשוב ולפגוש את משפחותיהם.
עורך 'ישראל היום' ניסה לעשות דבר מתבקש: מול גל המרי, מצוקת ראש הממשלה, חוסר השליטה והאמון המתרסק, היה צורך לחזק ולעורר תקווה וכך לטשטש את הבעיות. אלא שהמסקנה ממאמר יפה שכזה היא הפוכה: האנשים שעל כתפיהם יושבים צחי הנגבי, מירי רגב, יולי אדלשטיין ובנימין נתניהו, הם אנשים ראויים, תמימים וטובי לב, והשתקפות האנושיות שלהם מדגישה ביתר חומרה את הריקבון, את החרטא, את הגרגרנות שמבקשת זיכוי כספי על בריכה פרטית, מטוס פרטי במאות מליונים, מסיבות גן, בזבוז ואוזלת יד.
כמה אירוני: ישראל היום, השתדל לברך, ובצדק, ויצא מקלל. כי מה בדיוק ימצאו המטפלים בביתם, כשישובו מחר בערב הביתה?
שבת שלום להם ולכם.
בתמונה: מפגינה שצילמתי ליד הכנסת עוד בתקופת הגל הראשון,
