חברי איתן התקשר אחר הצהרים והציע שניסע לוואדי ג'וז לניחום אבלים בבית משפחתו של איאד אלחלאק האדם האוטיסט שנורה ונהרג אתמול בידי חיילי משמר הגבול בעיר העתיקה בירושלים. מאז אתמול הוא לא יכול להירגע. גם אני. הלכנו לשם כנציגים של עצמנו ואולי גם של הקוראים בפייסבוק ועוד חברים שהתפלצו למשמע הסיפור על הבחור האוטיסט, בעל ההליכה הגמלונית שנכנס לעיר דרך שער האריות (מרחק 500 מטרים מביתו) ואחרי כמה דקות שכב מתבוסס בדמו בין פחי האשפה בכניסה להר הבית.

סוכת האבלים הוקמה ליד בית המשפחה, בקצה רחוב צדדי בוואדי ג'וז. ההורים לא היו שם, הם ירדו לאבו כביר כדי לקבל לידיהם את גופת בנם, ובסוכת האבלים היו רק כמה קרובים וצעירים שהתגודדו בכניסה והמתינו. הזמינו אותנו לשבת, הגישו קפה מר, רק כדי לפרוק את הזעם לעברנו.

את דברי הנימוסים והצער עוד עברנו בשפה הערבית, אבל אז התישבו מולנו שלושה בני משפחה: חאתם – שהוא רופא ירושלמי, מעאוויה שהוא איש היי טק שעובד בעיר הפלסטינית החדשה רוואבי וגר בבית חנינה, ואוסאמה שהוא רואה חשבון שגר באותו רחוב. די מהר השיחה עברה לעברית (המצוינת) של שלושתם, כדי שנבין כל מילה. הצעירים התגודדו סביבנו והשלושה דיברו:

"זאת היתה מזימה ממשלתית" אמר אוסאמה, "הממשלה החליטה בבוקר שצריך להרוג מישהו בעיר העתיקה והחיילים ביצעו. אין כאן שום דבר מקרי. לקחו את הבחור הכי תמים, הכי מתוק, והרגו אותו כך סתם כדי למלא את מכסת הדם".

"הבעיה שלכם היא שאתם גזענים" אמר מעאוויה "אתם גדלים על שנאה, אתם לא מכירים בנו כבני אדם, אנחנו בשבילכם בני מוות, כולנו. זה מה שהאנשים הצעירים שמשרתים בצבא יודעים, ולכן מספיק שמישהו אומר להם שראה משהו חשוד הם באים לנטרל, ולנטרל זה להרוג. המעשה הזה הוא ביטוי של כל החברה, של האגרסיבות, של העובדה שאנחנו בכלל לא בני אדם, אין לנו זכויות, אין הכרה בנו כבני אנוש".

בשלב הזה הוצאתי את הטלפון לראות הודעה שהגיעה, ומסביב התחילה מהומה. "הוא צילם!!" הם צעקו. חאתם, הרופא, זינק ממקומו וניסה להרגיע. הוא בדק את מכשיר הטלפון, ורק אחרי שהוכחנו שלא צילמנו האווירה נרגעה.

"אתה חייב להבין", הוא אמר, "אנשים לא מוכנים שיצלמו אותם בסוכת האבלים. כל תמונה כזאת היא סיבה להזמין אותך לחקירה בשב"כ. לכן הפחד הוא גם מכם, שבאתם בכוונות טובות, אבל שום דבר לא יכול להרגיע את הפחד ואת הכעס."

אחרי חצי שעה במקום החלטנו להיפרד ולשוב למכונית. מעאוויה, אוסאמה וחאתם פילסו לנו דרך בין הצעירים בכניסה לאוהל, וליוו אותנו עד למכונית. בדרך חזרה משם, לגמרי במקרה, התקשרה אלי באיזה עניין קוראת ותיקה בפייסבוק, וסיפרתי לה על הביקור ממנו יצאתי. אחרי כמה דקות היא שלחה אלי את ההודעה הבאה: "אתה לא יודע אבל אני אם לבן שהוא אוטיסט בתפקוד גבוה. צר לי כל כך על ההורים שאיבדו את בנם. כמה קשה להורים של אוטיסט להביא אותו לשגרה פשוטה, וכמה הרבה עמל ודאגות משקיעים כדי להגיע לזה, ואיזה צער זה, על הבן שבוודאי הם אוהבים אותו מאד. אני חושבת עליהם, וכל כך עצוב לי. כל כך מקוממת האמירה המיניסטריאלית "מצטערים", בלי מילת נחמה. תודה על שביקרת את המשפחה. הלוואי ויכולתי אני גם."

בפתח דבריה היא ביקשה שלא אכתוב את שמה.