מפעם לפעם, ובעיקר בימים שבהם מתחדדת התחושה שמשהו כאן לא בסדר, שאת החורים הנוראים בתקציב ואוזלת היד המחויכת של האחראים אף פסקת התגברות לא תוכל לסגור, אתה מחפש נקודה שתהיה הסיסמוגרף העדין שלך שיזמזם לפני שרעידת האדמה תגיע, כי את כללי ההישרדות למדת בבית מאנשים שלא הפסיקו לברוח, ואת האין אף פעם לא שוכחים.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, נקודת האיזון הזאת התגלתה לי השבוע בדרך מקרה: השעה היתה ארבע לפנות בוקר ואני ורעייתי צעדנו במורד השיש החגיגי בשדה התעופה בן גוריון, לעבר רחבת החנויות הפטורות ממכס, והמזרקה שהיא לגמרי חוץ לארץ. בעיתונים כבר ידעו לספר על הגירעון הנורא בתקציב, שהנה החגיגה נגמרת, אבל את נהר האדם העצום שצעד בעוז בארמונה של המלכה קרולינה למקה זה לא עניין. מעבר לקיר הזכוכית נראתה הדרך המקבילה היורדת אל בדיקת הדרכונים והשרב שבחוץ. שני השבילים האלה לעולם לא ייפגשו ורק קו דמיוני מחבר אותם באמצעם, כמו ציר גדול של נדנדה עשוית שיש, מסלול אחד של תקווה ותחושת שחרור, וממול החמיצות של השבים הביתה, ריח של בתי השימוש במטוסים, והדחיפות לעבור את בדיקת הדרכונים ולברוח. שם, בדיוק בנקודה ששני השבילים היורדים חוצים זה את זה, נמצאת נקודת האיזון של הקיום הישראלי. זאת הצומת אל השמים הפתוחים ובחזרה, למפלים בבוסניה, לאולמות הקזינו בבלגרד, לסימטאות דלהי לחנות בלונדון ולגני השעשועים ביער השחור. נקודת ההתגברות על המתח, הצפיפות, והמחנק. כולם מחפשים חוף מבטחים, נוסעים, קונים מצטלמים ליד הנחל המפל, מקבלים הכרה חוזרת בכוחם והישיגיהם, ושבים הביתה. ואתה מבין שכל עוד שבילי השיש האלה מלאים בשעות הדמיוניות של היממה, זה לא משנה אם טיל פגע בבית בשדרות, אם כל חצי שנה יש בחירות, אם אוחנה שר או בנט חזר, לא תיק 2000 לא גבאי ואפילו לא שמולי. אנחנו ארזנו לבד, לא התבקשנו להעביר חבילה לאף אחד, רק רצינו לעוף מכאן, אולי לאומן, אולי לניו יורק, לשנת שבתון, לנופש הכל כלול עד מוצאי החג, ואתה מבין שברגע שזה חלילה ייעצר, ונבין שהשמים לא פתוחים לעד, רעידת האדמה תקרה. השמים נסגרו כי אין כסף, כי אנחנו יקרים מדי והתיירים אמרו די, כשנבין שבמדינות מסוימות לא מכבדים יותר דרכונים ישראלים, אז גם לגנץ ולשמולי לא יהיו תשובות, ורק השר הנגבי ימשיך לנדוד משועמם בין האולפנים ויאמר שבמצב הזה כל שינוי הוא הזמנה לשקיעה. נמל התעופה בן גוריון הוא המחסום האחרון בפני חסרי האחריות ושוחרי האפרטהייד, שם, בנקודת החיבור של שני השבילים ייקבע מצב הרוח הלאומי, וכל עוד נוסעים ונושמים והשמים פתוחים והכיס מלא בכסף, לא יחול שום שינוי.

שבת שלום.

 

הצילום: חיזקי ברוך