הערה: משום שלא הקלטתי את הקטע בעצמי – אני נותן כאן את שתי הגירסאות (הרדיופונית וזאת של הפייסבוק)  של הסיפור, ולו רק כדי להצדיק את התמונה. אחרי שתקראו תבינו את הטוויסט בעלילה. עוד מימד.

ברדיו:

מפעם לפעם אני חושב על הסטטיסטיקות, בעיקר הסטטיסטיקות שמשתעשעות בניחושים על המוות הבלתי נמנע, למרות שהסטטיסטיקה ברורה וחדה לגמרי: כולם ימותו בסוף. מאה אחוזים מאלה שנולדו השבוע ימותו פעם, כל השאר פתוח.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם אני מתחיל לשוטט על פני הסטטיסטיקות של אלה שהסוף פגש אותם בטרם עת: שתי מאיות האחוז מן התינוקות מתים בעריסה, מאות מתים בכל שנה בתאונות הדרכים, 10,000 איש ילקו בהתקף לב כל שנה, הגיל הממוצע להתקף הראשון אצל גברים הוא 62 ואילו אצל נשים הגיל הממוצע הוא 70. הגיל הממוצע של הנשים הנרצחות בגלל שהן נשים נמוך בהרבה, וגם הן שורה סטטיסטית, אלפים ימותו מעישון, מזיהום המים, וממתח. יש בטח גם סטטיסטיקות לגבי הסיכוי למות בירושלים, או בשטחים, פעולת חילוק פשוטה. אחר כך אני מתבונן בראי וחושב – נולדתי להיות איש ולא אישה, לא רצחתי ולא נרצחתי ודילגתי על מהמורות הסטטיסטיקה, שמעת לעת היו גבוהות וחדות, עם שריטות קלות בלבד. אחר כך חשבתי על חבר אחד מימי השירות הצבאי שהיה גיבור אמיתי במלחמת יום הכיפורים, איש נאה וחכם, ספורטאי ומה לא – שלפני חצי שנה שלח יד בנפשו. בעקבות הזעזוע שעברתי התחלתי להתעניין בעניין, מה מביא אדם מעל גיל 65 שחצה את הקווים הסטטיסטים הקטלניים בלי בעיה, לשלוח לפתע יד בנפשו. אז גילו לי המומחים שבהסתכלות מעמיקה הסטטיסטיקה של המתאבדים  מתברר שהרוב הם גברים מעל גיל שישים וחמש. רק אז הבנתי שבשנים האלה אני שוחה בבריכה הממאירה הזאת ואני בכלל לא ידעתי, ואחר כך היה עוד מקרה והשבוע גם הזמר יגאל בשן נכנס לסטטיסטיקה אחרי שצעד לשם במשך שנים, מאז שהתהילה כשהתהילה נגמרה, וטעם החיים אזל למרות שהיה לו לכאורה הכל – בית ורעיה וילדים, אך ככל שחלפו השנים ומתיקות החיים נותרה בצילומי העבר, הוא החליט להפסיק אותם. ועוד חשבתי על חברים שפרשו מהעבודה ומהלכים ברחובות בלי רצון ובלי טעם, ומגרגרים את הסוף בכעס ובתדהמה, וגם הם אולי מועמדים ליפול לתוך קווי הסטטיסטיקה, כי מה טעם יש בכל זה. וכמובן שאפשר להתפלסף על מידת הצניעות שיכלה להועיל לאורך הדרך, והיכולת להתחדש ולייצר מצג שווא שהסוף לא קיים, ועוד מיני דברים שלא הועילו למי שעשה עוד מעשה אחד שבו שלט בגורלו. ובניגוד לשבועות אחרים אין כאן מוסר השכל, רק צער על האובדן, בכל גיל, בכל מצב, והצורך להושיט יד למי שתש כוחו.

שבת שלום.

ובפייסבוק:

כל השבוע החולף עמד בסימן המוות, אימת המוות, חזרנו לעצמנו עם העיסוק באימה הגדולה, עם בטראומה ואנשים ניצחו את כל הסטטיסטיקות ממשיכים להתמודד עם האויב הגדול. תמיד יש איזה סיפור זוועה כמו התינוק שחולץ מבטן אימו וגסס עוד יומיים אחרי שכדורי הרוצח השיגו את אימו ששרדה אבל הוא לא זכה להתחיל את חייו. חבר הכנסת סמוטריץ' אמר שהמוות הזה לא יהיה חלק מהסטטיסטיקה אבל הוא כן, כמו הגיל הממוצע להתקף הלב הראשון שאצל גברים הוא 62 ואילו אצל נשים הגיל הממוצע הוא 70. השבוע למדנו שהגיל הממוצע של הנשים הנרצחות בגלל שהן נשים נמוך בהרבה, וגם הן, למרות כל המאמצים, הופכות בסוף לשורה סטטיסטית. בטח יש סטיסטיקות לגבי הסיכוי למות בירושלים, וסטטיסטיקות לגבי אחוז האנשים שיירצחו בכבישי הגדה. מה הסיכוי של נוסעי אוטובוס והסיכוי של הנוסעים ברכב פרטי, בכביש העוקף או בלעדיו.

והיה המוות של יגאל בשן: לפני חצי שנה, חבר אחד מימי השירות הצבאי שהיה גיבור אמיתי במלחמת יום הכיפורים, איש נאה וחכם, ספורטאי ומה לא –שלח יד בנפשו. בעקבות הזעזוע שעברתי שאלתי אז פסיכולוג שעוסק בזה, מה מביא אדם מעל גיל 65 שחצה את הקווים הסטטיסטים הקטלניים בלי בעיה, לשלוח לפתע יד בנפשו. אותו פסיכולוג סיפר לי שרוב המתאבדים הם גברים מעל גיל שישים וחמש. רק אז הבנתי שבעצם השנים האלה אני שוחה בבריכה הממאירה הזאת ואני בכלל לא ידעתי. יגאל בשן נכנס לסטטיסטיקה אחרי שצעד לשם במשך שנים, מאז שהתהילה נגמרה, וטעם החיים אזל למרות שהיה לו לכאורה הכל – בית ורעיה וילדים, אך מתיקות החיים נותרה רק בצילומי העבר, הוא החליט להפסיק אותם. ועוד חשבתי על חברים שפרשו מהעבודה ומהלכים ברחובות בלי רצון ובלי טעם, ומגרגרים את הסוף בכעס ובתדהמה, וגם הם אולי מועמדים ליפול לתוך קווי הסטטיסטיקה, כי מה טעם יש בכל זה.

ואולי אלה הזכרונות, ההצמדות לעבר שאי אפשר להשיגו, ואולי חוסר היכולת להתחדש ולייצר מצג שווא שהסוף לא קיים, שכל התחלה של היום היא נצחית. ובעצם השעות שישבתי וכתבתי את כל זה התקשר בן דודי שמוליק והודיע לי שאימו, דודתי מתילדה, נפטרה. היא היתה האחות הצעירה של אבי, האחרונה בשורה של עשרה אחים ואחיות, והיא קצה בחייה רק כשהגיעה לגיל המופלג של מאה ואחת שנים וחצי. נסענו להיפרד ממנה בבית הקברות של פתח תקווה, ששם קבורים עוד כמה דודות ודודים וגם הסבתא שלא הכרתי. רק חלק מגדוד בני הדודים הגיע, והנה, ממש מול הקבר הפתוח ראינו את קברו של סטלמך, כן – נחום סטלמך האגדי, ואחרי הקדיש האחרון וכיסוי הקבר באדמת החמרה הטובה של פתח תקווה, הצטלמנו עם סטלמך, וסיפרנו על הגול נגד רוסיה ועל התמונה הנדירה בוופל ספורט של שנות החמישים, ובן דודי דני סיפר שהוא למד עם סטלמך והמניות שלו עלו עוד, ואחר כך התפזרנו בידיעה ברורה שהיום צעדנו עוד צעד אחד אל הסוף אבל צחקנו כל הזמן. דודה מתילדה בטח לא היתה נהנית מהסיפור אבל אחרי כזה שבוע מה עוד נותר לנו מלבד לטוות את הזיכרונות למצנח גדול ורחב, הדואה אל האופק.