מפעם לפעם, ובעיקר בחודשי הקיץ הריקים והבוערים, האוויר מתמלא בהבטחות, הנה ימים באים, ימים ישרים ורגועים, עוד מעט החום ייגמר, הסתיו יבוא, הציפורים ינדדו, אחרי הרעש יבוא השקט, אחרי הקרב יבוא הניצחון, הרוח תתחלף והאש תגווע, תנו לנו עוד יום יומיים, מילה שלנו זאת מילה.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, ככל שההבטחות מתרבות אתה מבין שהן רופפות, שקופות, מתמוססות באוויר הלח: בעזה הבטיחו לכל מפגין כיסא בגן העדן על כל תפנוקיו, הבטיחו ניצחון, הבטיחו תשועה, הבטיחו שיבה לארץ האבודה, הבטיחו שפע ועתיד לילדים, הבטיחו חשמל 24 שעות, הבטיחו מים זורמים, בתי ספר ובתי חולים, הבטיחו להשיב את הכבוד האבוד, למחות את החרפה, והבטיחו נקמה – נקמה אחת גדולה ואיומה, כזאת שבגללה היה שווה כל הסבל, הטראומה, ההרס, הבושה, ומה שנותר מההבטחות הגדולות הוא ים של דגלים שמכסים בשלהבת ירוקה את כאב התבוסה המתמשכת, וגסיסתה של התקווה. וגם אצלנו הבטיחו: הבטיחו שקט כזה שיעשה צחוק מהדממה, הבטיחו שהכלניות יפרחו שהעפיפונים יעופו ללב ים, הבטיחו שזה ייגמר תוך כמה ימים, יש לנו בנקים שלמים של מטרות ואנחנו לא מפספסים. הבטיחו יונה, רכבת לבירה, מכונית לכל פועל ודירה, משהו קטן, אפילו להשכרה, הבטיחו שוויון וצדק לכל אזרח ובכל בעיה, ברוח נביאי ישראל וצדק מהתורה. הבטיחו- אבל החיים נראים קצת אחרת, עייפנו מהבטחות, האמון, איך לומר, נשחק. וכשישתרר שקט לכמה ימים או שעות, נתפנה לעסוק בהבטחות שגם מתקיימות. שרת המשפטים מבטיחה שאם בג"צ יתערב בעניין חוק הלאום צפויה מלחמה בין הרשויות. מכל ההבטחות דווקא לזאת אני מאמין משום שכל ילד יודע שהמלחמה הזאת כבר מתנהלת כמה שנים, ואנחנו נמצאים שתי דקות מהכרעה, וצהלת הניצחון כבר נשמעת, הקשיבו טוב לדברי הרבנים. כשחבריה למפלגה אמרו שצריך לעלות עם דחפורים על בית המשפט העליון הם הניעו את המנועים, שינו את ההרכב, העבירו חוקים שאסרו את הצדק בקורים דקים וחזקים, עד שהניחו עליו גם את חוק הלאום ערב ההכרעה על חוק ההסדרה, זה שבני בגין קרא לו חוק כבשת הרש, ולבית המשפט לא תהיה ברירה אלא להכשיר בדיעבד כל גזל וביטול זכויות קניין, יש חוק חדש, ובית המשפט חייב להכריע בהתאם לחוק, הוא שיקבע, ולא רוח הנביאים שבמגילה. הנה, בסוף השבוע הזה יש גם נחמה, הבטחה אחת קוימה, היתה מלחמה והיא הסתיימה בניצחון, ותראו מה זה, אפילו פעם אחת לא הכריזו במלחמה הזאת על צבע אדום.
שבת שלום.