מפעם לפעם, יש שבועות כאלה. השנאה בוערת. נקם על נקם על נקם, ירי מטווח קצר, הבערת בתים ושדות וקולות רמים שרוצים לחזור לימי התנ"כ כי רק כך אפשר יהיה להגיע לשלום בארץ.

עמלקים.

הרב משה הגר, אלוף משנה במילואים מחנך וראש ישיבה, מציע להרוס כפר או עיר פלסטינית כדי שהם ילמדו. כפר או עיר? ראשי המערכת עוד לא החליטו, אבל שר האוצר בצלאל סמוטריץ' היה שם לפניו. כשיישרף להם הכפר הם יבינו.

מי זה הם?

כולנו לה-פמיליה עם הכשר רבני. ואם הם לא יבינו? נגרש את כולם. למה לא? ומה שנשאר באוויר אחרי המהומה למה נאמרו הדברים, ומה יהיו התגובות היא רק השאלה – כפר או עיר? חווארה? ואולי שכם?

ואני מחפש מקום להיאחז בו. הרי לא ייתכן שבהסכמתי יבוצעו כאן פשעים נגד האנושות, שישראל תוכרז כמדינת אפרטהייד, שהיא תבודד, שההישגים העצומים שלה ירדו לטמיון. לא ייתכן. לא. אני יודע שבכל מוצאי שבת יוצאים מאות אלפים כדי להיאבק נגד השינוי במבנה הוועדה למינוי שופטים. הם היו מוכנים להתייבש השבוע בשמש במשך שעות כי חשבו שכך הם ימנעו את השינוי, אלא שהוועדה למינוי שופטים היא רק כלי להפיכת הברירה של הריסת כפר או עיר לשאלה לגיטימית, כזאת שדנים בה בכובד ראש משפטי. אבל עד שזה יקרה הבעיה כבר כאן, בוערת בהרים שבמזרח, חמישים ושש שנה, והשבוע ארבעה מעשי רצח ואחר כך רצח אחד, חמישים בתים שרופים, חמישים מכוניות, ציון דרך אל הטרנספר.

זהו? כהנא צדק?

ממקום אחר בעולם הופיע השבוע סיפור האסון בצלילה החוזרת אל הטיטניק. אני מודה: יש לי חולשה לטיטניק. פעם כתבתי ספר בשם הזה, בחזרה לטיטניק. (1992, הוצאת זמורה ביתן מודן עם התמונה של הציור הנפלא של מיכאל קובנר על הכריכה). אני ראיתי בטיטאניק מקום מפלט דמיוני לאהבה שלא נספתה במעמקים, בשעה שהמותג הזה, טיטאניק, הוא מצבה לכל מי שלא ראה את הקרחון, למי שהמשיך לרקוד גם כשהסיפון קרס והאונייה נטתה על צידה. הוליווד עשתה מזה רומיאו ויוליה שטבעו עם כולם, אבל בעיקרון זה נשאר סמל לקהות חושים, לגאוותנות מנותקת בימים של טרום המלחמה הגדולה, 1200 איש טבעו בים ואיתם כל כספם וממונם.

בדיוק בגלל זה חוזרים לשם, העשירים והאמיצים לראות במו עיניהם, עד שגם הם נלכדים שם במעמקים, כמו מאות ואלפי אכולי היוהרה שלפניהם