מאתמול הם מתקשרים ושואלים: נו? ומה עכשיו? אתה לא מרגיש קצת פתטי? הגיע הזמן להתבגר: גם מואיז הקטן כבר ברח, זה רק אתה, ומיליון חרדים, ולה פמיליה שסוגרים עליך. והערבים. אתה לא מבין את זה? בוא תרד אלינו, החיים יתחילו מחדש, תוותר.

גם כשאולמרט נבחר, וכשלופליאנסקי נכנס לבניין העירייה, ולאורך השנים המדממות והנוראות של אינתיפאדות בשרשרת שמעתי את זה, אבל הפעם זה שונה: בלי ששמתם לב בירושלים התחילה בחודשים האחרונים הפיכה שלא נוגעת רק לה, אלא לארץ כולה. כך זה התחיל עם "הפנתרים השחורים", עם "שלום עכשיו", "גוש אמונים" וש"ס. כולן תנועות שהתחילו בירושלים. וכמו כל דבר באזור המיושן של 02 – זה נעשה עם הרבה התלהבות, בלי חשבון כלכלי, בתמימות ובתחושת שליחות של בוגרי שנת שירות. ושותפים לה עשרות אלפי צעירות וצעירים, מגיל תיכון ועד גיל 45, שלא חייבים כלום לאף אחד ושהחליטו לקחת את גורלם לידיהם.

עקבתי אחריהם בשנים האחרונות וראיתי איך התקבצו טיפין־טיפין. חרד"לים שנמאס להם מהאלימות במגזר ומההשתמטות, דתיים־לאומיים שלא סופרים את בנט וסמוטריץ', אנשי שכונות, חילונים בעלי מקצועות חופשיים, חלוצים ראשונים שהגיעו משדות המהפכה שמתחוללת ברחוב החרדי – יצרו את תנועת "התעוררות". בראשם עומד המייסד והמוביל, "ילד" בשנות ה־30 לחייו, עופר ברקוביץ שמו, שיצר את הסיעה הגדולה ביותר במועצת העיר, ולא נבחר לראשות העיר בגלל הפרומיל החילוני שלא יצא מהבית להצביע, ובגלל השיטה המטורללת שבה יכול להיות ראש עיר אדם שנכשל כישלון חרוץ בבחירות למועצה ואין לו כלל סיעה.

להפיכה הזאת אין שותפים חיצוניים: היא שייכת לאנשים שגרים בירושלים, חרוצים, הגונים, צנועים ונטולי קשרים, שעמדו מול אחת השותפויות הכי נבזיות בפוליטיקה שלנו – שר פנים שעומד בסיבוב שני של חקירות, ושר ביטחון (עד אתמול) שבדרכו רמס גם את ירושלים. לצידם היו האדישים – צמרת הליכוד, יאיר לפיד, אבי גבאי, נפתלי בנט, גדעון סער, אלה שבאים ממחוזות הלהג של "לא נחלק את ירושלים" בלי שחיו ולוּ יום אחד בעיר הדו־לאומית שיצרו ובתוך השסע והשיסוי בתוך הציבור היהודי, זה שמזין את היום־יום שלהם. בבחירות הארציות אין להם מה להתקרב לכאן. ירושלמים לא שוכחים. נוצר בעיר שיח חדש, מקורי, שסופו אינו ידוע.

וכדי לאזן את הדברים ולוּ במשפט אחד אוסיף: הפוליטיקה הארצית אסרה במשך שנים לעסוק בשאלה הכי גדולה שאיתה מתמודדת ירושלים – האם בירת ישראל תהיה עיר דו־לאומית שבה חצי מהתושבים אינם אזרחי המדינה, על כל המשתמע מכך. גם "התעוררות" לא עסקה בפיל שבחדר. אילו העזה, היו רומסים אותה עד דק. עכשיו כשהם כאן, בכוח אמיתי ובתחושת שליחות, הם יצטרכו להוביל גם את הדיון הזה: מה עושים, איך משתפים את מחצית מתושבי העיר שהם שותפים מלאים בכלכלתה ובחיי היום־יום שלה גם בבניית פתרונות שאיש עוד לא חשב עליהם. √

אליעזר יערי הוא עיתונאי וסופר ירושלמי