דקה לפני שגם אני יוצא לחופשה הזמינו אותי לטקס סיום הלימודים של התיכון לבנות בכפר צור באהר, ולא יכולתי שלא ללכת כי זאת היתה פתיחת חלון לעתיד, זה שיכול להיות כאן. 30 נערות סיימו את המחלקה למדעים, ועוד 70 סיימו את המגמה החברתית כלכלית. את הטקס הוציאו מבניין בית הספר בכפר והעבירו אותו למרכז העיר המערבית, לאולם ימק"א ההיסטורי שבו ראיתי את סרטי הקולנוע הראשונים בחיי וגם שמעתי את הקונצרט הראשון  של תזמורת קול ישראל. ימק"א חזר לרגע להיות בית ועד היסטורי לכל הדתות, הנערות והוריהן השתלטו על האולם והובילו טקס על פי טעמן ושפתן. למרבית ההורים זה היה ביקור ראשון באולם, הם היו ניצבים בטקס שהובילו בנותיהם  שהודיעו שמבחינתן גם השמים לא יהיו גבול לשאיפותיהן: הן ילמדו רפואה, רוקחות, חינוך, כימיה ומשפטים, ואילו רק היתה להן השפה העברית הן היו מתחרות בכל נערה יהודית בת גילם. הן היו לבושות בגלימות אדומות, הן רקדו, שרו וצעדו בסך, ורק כשיצאתי משם שמתי לב שהתחמם פתאום, כל הגנים במרכז העיר היו מלאים במשפחות חרדיות שעשו על האש או סתם השתעשעו בדשאים הרחבים, וירושלים היתה מלאת סתירות וסיכויים לחמש דקות לפני שאני לוקח את הדברים ועף מכאן לכמה שבועות.