מפעם לפעם, ובעיקר אחרי עוד סיבוב אחד של הרג ועמודי עשן, גם אני מחפש תמונת ניצחון. הרי אי אפשר כך סתם לעבור מפרשת 'לך לך' לפרשת 'וירא', ולהישאר רק עם סלסולי העשן של הטילים בתכלת העזה של הסתיו, ועם שביעות הרצון של כל פרשנינו ושאגות הניצחון של אקוניס, שמנסים למחוק את כל סימני השאלה מכל מה שאנחנו יודעים כבר שנים, ושכל הניצחונות הגדולים לא מצליחים לעמעם.
וכפי שקורה לי יותר מאשר מפעם לפעם, לפני שאני שוקע בקריאת פרשת השבוע, אני ממיין לעצמי את השאלות הלא פתורות: איך אחרי כל הניצחונות הגדולים שידענו, ארגון קטן ועצבני בונה לעצמו צבא של 10000 חיילים מתחת לאפנו, עם מאות טילים שמוכנים לשיגור בכל רגע, ומי יודע עוד כמה אלפים יש שם במסתרים, בסחי המבעבע של עזה נטולת החשמל, עם הביוב הקורס, והצוהר אל העולם שפתוח כדי סדק דק שאף תקווה לא יכולה לעבור דרכו. איך קרה שמאחורי תאוות הנקם ההדדית אנחנו מקיימים משא ומתן עם החמאס, מכלכלים אותו ושומרים עליו, שהרי אם אלה הם פני הדברים למה זה לא ממשיך ליחסים גלויים ושיחה על העתיד שאין בו עוד ניצחונות מדומים. איך שמחת הניצחון נמסכת מיד להודעות שלא תהיה ברירה אלא לחזור לשם, לשבר ולנתץ עד הבית האחרון, ואחר הצהרים שוב ישעטו הנערים מעזה אל הגדרות כדי להיהרג עליהן, ופרשנים יאיימו, ומטוסים ללא טייס ימשיכו להציץ לחדרי השינה ולחפש נקם ושילם. האם זאת תמונת הניצחון?
וכך אני מגיע בסוף לפרשת השבוע: המלאכים עוזבים את אברהם עם הבשורה ששרה תהרה בגילה המופלג, והם יורדים לסדום הכלואה בחטאיה. אברהם שמבין מה הולך לקרות, עומד בפני האלוהים ומתחנן על עדת החוטאים: הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע? הוא שואל את אלוהים, "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם, בְּתוֹךְ הָעִיר? הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא-תִשָּׂא לַמָּקוֹם, לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ? חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, "הוא אומר לאלוהים בלי כל פחד, "לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ! -הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"
הספק של אברהם צריך לדבוק גם בנו, רגע לפני שמתמסרים לנצחונות המוחלטים על עיי החורבות המסמורטטים של עזה. אולי בכל אופן יש שם חמישים צדיקים שראויים לחיים נורמליים? וזאת השאלה שנותרת עימי בסוף השבוע הזה.
צילום: אדלה האנה, סוכנות AP
