מפעם לפעם, ובעיקר ערב בחירות, כשאתה אמור להיות במתח כי שוב אתה עומד להפקיד את גורלך בידי אחרים, אתה כבר יודע שלקול הפרטי שלך לא תהיה שום משמעות. להצביע זה כמו לקנות שני טורים בלוטו כדי להרגיש שלא ויתרת על הסיכוי, וכשהמכונה מודיעה שאין כלום אתה שוב קונה שני טורים. אולי, כי ככה אתה רגיל.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, אירועי השבוע החולף צמצמו את האפשרויות לגבי התוצאות: זה לא קשור במצב בסוריה, היחסים עם רוסיה, גם לא ברצועת עזה, העברות הכסף לחמאס, הפקקים, בתי החולים, הרכבת או שירותי הכבאות. גם מה שיאמר או לא יאמר אביחי מנדלבליט לא ישפיע. מה כן? הנה תמונה אחת: מנהיג תנועת ש"ס אריה דרעי הודיע שגם אם יוגש כתב אישום נגד ראש הממשלה– ש"ס תלך עם ביבי. ברגעים כאלה הוא לא אומר "ראש הממשלה" או "מר נתניהו". ברגעים כאלה הוא ביבי. אחינו. דרעי מבין שזעקת הקרב "הוא זכאי" עם השירים והדמעות, הבלופים וגלגולי העיניים, הקריאה שהיתה שלו בטאבו, עברה באופן בלעדי לנתניהו. לא חרדת הכלא מאחדת ביניהם אלא הצורך בהכרה, באהבה של אלה שהתנשאו עליהם ועל הוריהם, אותו דמון אינטלקטואלי, מהוגן, קר ומנוכר. אתה יכול להיות בוגר MIT ולהתרועע עם שועי עולם, אבל תחושת הרדיפה והדחייה לא תעזוב אותך. זאת השעה, אומר דרעי, להעניק לביבי אהבת חינם, דווקא נתניהו, עם אצבע בעין, והם מוכנים להשליך לאש את התכשיטים והפרוטות האחרונות כדי לקנות לנתניהו המיליונר הגנה משפטית כי בכך הם קונים את ההגנה לעצמם. הם בעלי הברית של נתניהו: לא בנט ושקד שהם מפלגת נדל"ן המתמודדת על זכותם של דור שלישי ורביעי לקבל נדל"ן חינם כפי שקיבל הדור הראשון. בנט ושקד לא יכולים להעניק לביבי את האהבה הזאת, הם אויביו, ובחשבון ההתנשאות אצילי מפא"י היו פנתרים שחורים לעומת הימין החדש. מול סערת הרגשות, הנה התמונה השנייה של השבוע: מול הבעיות שמונחות על הריצפה ולאיש לא איכפת, נעמד רמטכ"ל לשעבר שכל נשקו שתיקתו. לא תאווה, לא חום, לא עוצמה, והוא בטוח שהוא ישבור את הברית האמיתית של הדחויים בשפתיים קפוצות, מבט מהורהר וספירת גופות של אנשי חמאס בעזה. אין בגנץ את  התשוקה שתמשוך אליו אנשים שרואים בו את התממשות תקוותיהם ואהבתם, אין לו קצף על השפתיים, להט בנוסח רבין, שרון או נתניהו, מוכנות להתכתש בלי סוף כמו פרס שבעיקר חטף מכות אבל ככה זה בשכונה. אין לו את הערמומיות של אהוד ברק שמכה בנתניהו באגרופי פלדה בצלעות ומתחת לחגורה. אלה שלא חטפו מכות בשכונה אף פעם לא לומדים איך להחזיר, ואנחנו חיים בשכונה אכזרית שבה איש לא שותק, ומרביץ גם כשלא צריך.

 

 

 

שבת שלום.

‏יום שישי 25 ינואר 2019