מפעם לפעם ובעיקר בשבועות האחרונים כשההיסטוריה נרשמת לנגד עינינו הנדהמות, התגובה המשותפת לכולם היא: זה לא יכול להיות! הרי לא יכול להיות שאנשים מבוגרים, פטריוטים בעיני עצמם ינהיגו מהלך שתמציתו היא תוספת שני שופטים עליונים שממשלת המלא-מלא תמנה, תמורת 150 מיליארד שקל הפסד לכלכלה או שמא 250 מיליארד פירוק הצבא והשלכה לקצה השולחן של משפחת העמים. אנחנו אוהבים את הביטוי הזה, משפחת העמים. אנחנו לא סתם במשפחה: אנחנו האור שלה, המגדלור. אבל אנחנו גם מכורים לבדד ישכון. זה הרי לא יכול להיות! מן העבר השני אלה שמובילים את הגיהינום המתגלגל הזה ממלמלים בלי הפסק "זה לא יכול להיות" הרי זה לא יכול להיות שהם שותפים למעשה נורא שכזה.

אבל הם שותפים. כולם. מראש הממשלה ועד המצביע האחרון.

לא – אין לי תשובה למה זה קורה, אולי זה עונש כללי לחטאים ידועים. יש לי רק שאלה אחת קטנה שמציקה לי: באמצע השבוע בכינוס שהתקיים ביוזמת שר החינוך, פשפשו בתיקיהם של האנשים כדי לוודא שהם לא נושאים איתם את דגל המדינה. ובמקום אחר, אישה הגיעה לחניון קריית הממשלה ואיש הביטחון ביקש שתפתח את הבגאז'. הוא מצא שם את דגל המדינה ועמד על כך שתזרוק אותו לפח. האישה ההמומה הודיעה שלא תשליך את הדגל לפח והניחה אותו למשמרת ליד הבוטקה שם הוא חיכה לה עד שיצאה מהחניון.

זהו, חשבתי, ההפרדה הולכת ונשלמת. לחסידי ההפיכה השלטונית יש את הכותל, את דרעי, את כל תלמידי הישיבות, כל ישיבות ההסדר, את לה פמיליה וההתנחלויות ופחד גדול מהדגל. לצד שמתנגד להפיכה השלטונית יש כל אנשי ההיי טק, בנקאים, טייסים, ראשי המוסד ראשי השב"כ ראשי המשק, רוח לחימה, כסף, ואת הדגל הנטוש של מדינת ישראל. האוחזים בו ומניפים אותו אל על מוותרים כמעט על כל השאר ולוקחים איתם את ישראל. משתלטים על המותג. זה שהיה. עם מגילת העצמאות, עם התרבות, השותפות והזיכרון.

ואני שואל את עצמי – מה יעשו בכניסה להר הרצל ביום הזיכרון? יחרימו את הדגלים? ומי שיצמיד לחלון מכוניתו דגלון קטן בשבועות האלה – האם הוא מסתכן שמישהו ישבור לו את החלון או את הפרצוף? ואיזה דגלים ייתלו בראש חוצות? ומי שיבוא לטקס פרסי ישראל ובידו הדגל הישן של מדינת ישראל – האם הדגל יושלך לפח בכניסה? ונשיא המדינה המובס והמושפל יעמוד ליד מהרסיו וישיר את וההמנון שנשאר מיותם בינתיים, האם אישה תוכל לשיר אותו שם בהר הרצל? ואולי ההמנון כבר הוחלף? אין לי ארץ אחרת שרים בכיכרות ההמונים, בגוף כואב ובלב דואב, כאן הוא ביתם גם אם אדמתם בוערת, ומניפים את הדגל ואין מושיע.

בדגל הזה הם יתעטפו לכל אורך הדרך, כחול, לבן, עד הסוף של ישראל שלהם שאיננה עוד.