מפעם לפעם, וזה קורה אחת לכמה שנים, כשמישהו מתנצל פתאום על עוולות העבר או על מקרה איום שקרה באיזור רווי המלחמות שלנו, אני נזכר באירוע הנורא ההוא: זה קרה ב ד' באדר תשנ"ז ה 13 במרץ 1997, כשחייל ירדני, אחמד מוסא דקמסה שהוצב סמוך לאי השלום בנהריים, פתח באש אוטומטית לעבר קבוצת תלמידות בכיתות ז' וח' מבית הספר הדתי אמי"ת שבבית שמש, שהיו בטיול שנתי במקום. שבע תלמידות נרצחו ושש אחרות נפצעו.

באותו זמן חוסיין מלך ירדן היה בביקור מלכותי רשמי בספרד, ומיד כנודע דבר האסון הוא הפסיק את ביקורו, ולתדהמת תושבי ישראל והעולם כולו, שם פעמיו לעבר שדה התעופה בן גוריון. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו המתין למלך בשדה התעופה, ויחד הם נסעו לביתן של הנרצחות. צבי לביא ז"ל אז כתב העיתון מעריב תיאר זאת כך: בביתה של סיוון פתיחי ז"ל בבית הצנוע במושב צלפון, עשו למלך חוסיין קבלת פנים מלכותית. זקן המשפחה קידם את המלך בפיתה עגולה ודקה וצלוחית של מלח. המלך בצע פרוסה, טבל במלח ואכל, וכמוהו עשה גם ראש הממשלה. במשך 10 דקות תמימות כרעו המלך חוסיין ובנימין נתניהו ברך לרגלי ההורים השכולים שישבו על הארץ כמנהג אבלים, כשנתניהו מחזיק כל העת בידה של האם, שאמרה למלך: "אם היית רואה את סיוון והחיוך שלה היית מחבק ומנשק אותה" והמלך אמר: הבית שלכם הוא כמו הבית שלי, הכאב שלכם כואב והלוואי שלא היה קורה" ישראל, אביה של סיוון אמר למלך שהוא צריך להילחם בקיצוניים בארצו כדי שלא יהרגו את השלום כי השלום צריך להימשך וזה הדבר הכי חשוב כרגע", והמלך השיב שהדרך מצלפון לעמאן קצרה יותר מהדרך לחיפה, יחד נעבוד על השלום.

החייל הרוצח נשפט אך לא הושת עליו גזר דין מוות אלא רק מאסר עולם עם עבודת פרך בטענה שהוא מעורער בנפשו, ובסופו של דבר הוא שוחרר אחרי שריצה 20 שנות מאסר, לא הביע חרטה אלא גאווה על מעשהו.

23 שנים אחר כך אי השלום הושב לידיה של ירדן כמו החלקות החקלאיות שהוחכרו לישראל באיזור הישוב צופר בערבה. תחושת התרוממות הרוח שהיתה, והתהדמה מהביקור המיוחד ב1997, התמוססו מזמן לתוך המציאות היום יומית הקשה והצינית, של המזרח התיכון.

שבת שלום.

בתמונה: יעקוב אבו אלקיען ז"ל