מפעם לפעם אני מרגיש צורך לצאת להגנתו של עמית למקצוע. האמת היא שמאז שבעה באוקטובר היחס שלי לכל כתבי טלוויזיה והשדרים נע בין הערצה לכוח הפיזי והנפשי להמשיך ולקשקש בלי הכרה משתים עשרה בצהרים ועד חצות הלילה, לבין הרצון שלא להביט בהם, מרוב בושה, איך אתם יכולים להמשיך ולדברר מערכת שאיבדה את הכיוון ולהעביר עוד יום ועוד יום ועוד יום.

הפעם אני מבקש להגן על ניר דבורי, הפרשן הצבאי של הערוץ הנצפה במדינה ערוץ 12. השבוע הסתערו עליו אחרי שנוכח המצב שבו דובר צה"ל מתפאר מדי ערב בהישגי הצבא, אמר דבורי שבמבחן התוצאה הלחץ הצבאי רק סיכן את החטופים והרג את חלקם. אם כן – מה צריך לעשות? תשובתו של דבורי היא – "הצבא צריך להשתגע. כל הלחצים האחרים לא מביאים את התוצאה".

דברים כדורבנות. שבועות ניר דבורי ממליץ להגביר את הלחץ כי רק זה יביא תוצאות ועכשיו הוא עולה מדרגה ומציע לצבא פשוט להשתגע. מה זה אומר אחרי הרס הרצועה? מה שהיה עד עכשיו זה כלום. ברוכים הבאים לשיגעון.

האמת היא שבאיחור גדול דבורי ממליץ לקבל את גישתו של הדרג המדיני לפתרון המצב. מזה שבועות 'שיגעון' הוא תיאור עדין של מה שקורה: חברי הקבינט לא מדברים אחד עם השני, קבלת ההחלטות עוברת לאדם אחד בלבד שהחליט לפתוח חזית מול נשיא ארצות הברית וארצו, המיטיבים האחרונים שלנו, יורקים בפרצופם של משפחות החטופים שהופקרו, יאללה יאללה, עופו לנו מהעיניים, מאשרים תקציב מופקר שחוצה את גבול השיגעון, מניחים לרבנים שמקבלים משכורת מהמדינה לקרוא לצאן מרעיתם לערוק מכל חובה ציבורית כללית כמו הגנה על החיים ולהמשיך ולהסתמך על אותו בורא עולם מסתורי שישן עמוק בבוקר שמחת תורה כמו בהזדמנויות רבות אחרות בהיסטוריה. אז אם כל זה לא שיגעון – מה אתם רוצים מדבורי? שלא בטובתו הוא נקלע למצב שבו אין לו מה לפרשן ואז הוא עובר לחלוקת ציונים, כמו שאר הפרשנים, ולבסוף הוא מגבש מדיניות משלו שעיקרה שיגעון.

אפשר כמובן להרחיב את הרעיון: בדיון הבא בהאג נטען לאי שפיות, אולי זה יעזור, ידידינו ואוהבינו יודעים מזה זמן שמשהו קורה כאן, השתגענו, תסלחו לנו. אבל מה נאמר למשפחות הנופלים ולאלפי הפצועים, למילואימניקים שקיבלו עוד צו שמונה ולמתגייסים החדשים, – השתגענו?

אנחנו זקוקים מאד לרגע של שפיות. של כולם. זה מספיק קשה גם ככה.