מפעם לפעם   … כך מתחילה הפינה הזאת כבר עשרים שנה, מפעם לפעם – צמד המלים שאחריהן  השתקפות של אחד מאירועי השבוע מן הזווית שלי. השבוע, וזה לא קורה מפעם לפעם אלא פעם בכמה שנים, הוצאתי לאור ספר, והפעם שמו 'מפעם לפעם' לקט של הטורים המעניינים ביותר מ 20 השנים האחרונות,  טורים שעומדים מעל הזמן, ומתאימים לכל עת. לרגל צאתו של הספר, שמעוטר בתמונות שצילם אלכס ליבק, אני מבקש לקרוא קטע אחד שנכתב לפני למעלה מעשר שנים, בעקבות יוזמה שעלתה בכנסת להגדיל את מספר סגני ראש הערים והמועצות המקומיות.

מפעם לפעם, ובעיקר בשבועות שבהם העננים היחידים בשמינו הם ענני המתח הפנימי, האלימות והאיומים, אני שואל את עצמי מה בדיוק גורם לאזרחים לאבד באופן המוני וסוחף את האמון בממשלותיהם, להרגיש שהם עם ולהתחיל ללכת .בעיקר אני תוהה מה בדיוק קרה שם, ברגע המפץ, שגרם לכך שאנשים לא היו מוכנים יותר להתגייס, לא היו מוכנים לשלם את מיסיהם, מה הביא אותם לנקודה שבה הם ישבו בבית וחיכו שמישהו יבוא כבר, ויעצור אותם.

וכפי שקורה מפעם לפעם, ובעיקר בחברות שסועות כמו זאת שלנו, לכל חלק מהחברה יש את רגע המפץ שלו. לציבור הכתום היה זה כנראה קיץ שנת 2005 , יום למחרת תשעה באב, כשהדחפורים נגסו בבתים ביישובים ברצועת עזה, והם הלכו למקום אחר. רגע הזעם הזה צרב את תחושת הניכור, את ההרשאה להרוג ולחבל, כי מלחמה נטושה בינם לבין כל השלטון, המוחזק בעיניהם כשלטון זר. במקביל לחודש אב ההוא ייזכר בשבוע החולף היום שבו החל המרד בצד השני – הכחול, הלבן, הירוק או האדום: ביום שהתברר כי אפשר כך סתם למנות סגנים חדשים וחסרי ערך בכל עירייה ומועצה מקומית, לטובת ש”ס או הליכוד, העבודה או ישראל ביתנו. לפתע התברר שהשלטון באמת איבד קשר עם אלה המשלמים את משכורותיו. הסגנים האלה חשפו את מה שאף אחד לא רצה לדעת – שמצפצפים עליו, שהסגן החדש של ש”ס חשוב יותר מתחבורה ציבורית נאותה או משירותי בריאות ראויים. הוא איחד אנשים מכל הצבעים והדעות כי הוא שבר את הברית הלא־כתובה בין השלטון לנתיניו הקובעת שהשלטון תמיד ידאג לביטחונם ולרווחתם של האזרחים. אפילו לכאורה. ולא בכדי ראש הממשלה מיהר להסיר את ההצעה מסדר היום, משום שהנזק שכבר נגרם הוא נורא: האנשים קיבלו השבוע אישור לסירוב, יום אחד הם לא ישלמו יותר מיסים, הם לא יסכימו לשוד הציבורי הזה, כי הם איבדו את האמון

בשפיותו של השלטון. זכרו את השבוע הזה – דחפורים לא הרסו בתים, מלחמה לא פרצה, אבל הריקבון ביסודות עלה לפני השטח. וזה מפחיד ומייאש בדיוק באותה מידה.

מפעם לפעם משבר הוא הדרך לרפואה: מערכת המשפט והחוק הצליחה לנקות אורוות אחדות, חשיפה של תאוות הבצע הפוליטית שהייתה שם תמיד תהיה התחלה של סירוב חדש, שבו משלמי המיסים יישארו בבית וישברו את הכלים. לכו תעבדו אתם, אנחנו מפסיקים לתת לאלה שתמיד לוקחים. נמאס.

עד כאן הטור מינואר 2010  טור אחד מתוך הספר שניתן למצוא כאן באתר שלי או בחנויות הספרים.

שבת שלום.