מפעם לפעם, ובעיקר כשהמצב קפוא כמו השלג הנהדר הזה על החרמון שאסור לבקר בחורף 2024, מראים לנו סרטים מהעבר. זאת מין אופנה חדשה, רטרו של חדשות, כי אם אין כל חדש גם הישן יעשה את העבודה: הנה, ככה חטפו את הילדים לפני ארבעה חודשים, הנה ההוא, סינוואר, סתכלו סתכלו! היטלר עם כפכפים וגלבייה. לפני ארבע חודשים. אנחנו על זה.

ולא צריך לעסוק בחטופים. אנחנו גם על זה.

וכך השבוע קיבלתי אישור לצטט דברים שאמרתי כאן בעבר, בקיץ 2015 אחרי שאברה מנגיסטו (זוכרים את השם?) נכלא בעזה ונשכח, כתבתי כאן על חלום שאני לא מצליח להתעורר ממנו. היום זה נשמע זה נשמע כמו עוד סרטון שישודר בשמונה, אולי בשמונה ועשרים. נראה.

החלום מתחיל כשאני יורד לעיר המזרחית לקנות חומוס ופיתות טריות. באיזה פינה לא מוארת מישהו שם לי שק על הראש וחוטף אותי לתוך חנות. התריס מורד ברעש. גוררים אותי באיזה מנהרה עד שאני מגיע לחדר אטום. אז מורידים לי את השק מהראש ומישהו אומר לי תשמע, לא נעים לנו, זה לא אישי, נפלת לנו מהשמיים, יש לנו כמה אסירים שצריכים לצאת באופן דחוף, כדאי שתתחיל להתארגן, זה ייקח זמן. הבאת בגדים נקיים?

ואני אומר להם – אתם עושים צחוק? הרי כבר עכשיו כל הארץ על הרגליים, אתם לא יודעים עם מי יש לכם עסק! הם צוחקים ואומרים איפה אתה חי? יש איפול על הסיפור, צו של בית משפט, ואני אומר איזה איפול? הרי הארץ היא כמו מסננת, והם אומרים וואללה? ואחרי שבוע מביאים לי את כל העיתונים והידיעה היחידה החדשה היא על מינוי של איזה מאמן חדש לבית"ר ירושלים. אתה רואה? הם אומרים, אנחנו דווקא התקשרנו אבל לא עונים, ואני מתרגז עליהם – אין דבר כזה אצלנו, אצלנו זכותו של הציבור לדעת, ולא משאירים חטופים מאחור! והם צוחקים – איזה ציבור? נדמה לך שהציבור רוצה לדעת?

מה זאת אומרת?! אני מתרגז, שנים אני עיתונאי, בלי זה אין שום משמעות לעבודה שלי! והם אומרים נכון, ומקריאים לי ידיעות מהכנסת על איזה תרגיל שעשו שם וכל האופוזיציה מחאה כפיים, קטעים היו, אבל אפילו מילה לא היתה עלי. מה חשבת? הם אומרים בכעס, שבגלל שאתה אשכנזי תכול עיניים ולא איזה אתיופי, נגיד, או ערבי, אתה לא יכול להיעלם בחושך?

אז אני אומר להם אשתי בטח תתקשר לכל העולם, והם אומרים – בוא תשמע, אנחנו יושבים לה על הקו, ואני שומע שיחה שלה עם אחד שיש לו קול עמוק ובטחוני מאד שאומר לה גברת, את עושה יותר מדי רעש. אם תמשיכי אל תצפי שראש הממשלה יטפל בזה, אף אחד לא ביקש מבעלך ללכת לקנות חומוס גם אם היו לכם אורחים. ואני אומר לחבר'ה החדשים שלי, לא נעים, זה לא בסדר שאשתי לוחצת ככה.

לאט לאט אני מתעשת ואומר להם תראו, כבר די קר, אולי תביאו לי שמיכה נורמאלית ונעלי בית, ונותן להם רשימה ארוכה של ספרים שלא הספקתי לקרוא, ובין לבין אנחנו רואים ביחד ליגת האלופות ואת המשחקים נגד מכבי, ואני חושב מה קרה לחלומות האלה שלא נגמרים.

זה מאז, 2015. יולי.

בתמונה: בירושלים הרקפות צומחות גם מהקירות הישנים. אביב בכל.