מפעם לפעם אני מבקש לנצל את המדור הצנוע הזה כדי לפנות לאלה שמנהלים כאן את העסק, אם יש בכלל כאלה, ולהשמיע באוזניהם את קולה הבלתי נשמע של קבוצת הסיכון. אצל רובנו עדיין מוטמע ההרגל המגונה לצפות מדי יום בחדשות הערב ובמה שבא אחריהן. זה הרגל מאז, כשהטלוויזיה היתה בשחור לבן וכשעוד האמנו.

 

הפעם אני מבקש לומר לכם: אנחנו נכנעים. תראו – החיים די מפחידים גם ככה. אנחנו רואים את הילדים מתמודדים, את הנכדים שמחפשים את עצמם בחצאי ימים מפוקפקים במה שנקרא עדיין בית ספר, ואנחנו לא יודעים אם לצחוק או לבכות כשאנחנו רואים את הדגלים האלה שמתוחים כמו פרחים מפלסטיק בכניסה לבנק, ומבינים שזה בלתי נמנע: ראש הממשלה יופיע גם היום ויאחז בגרוננו, בינתיים גם אנחנו חלק מאזרחי ישראל היקרים. אנחנו מקטינים את הקול לאפס כי אנחנו לא עומדים בזה יותר, אבל אנחנו נשארים על הערוץ, יש איזה סיפור על הורים שהרגו את תינוקם, או איש שרצח את אשתו, או סידרה נוטפת שינאה שרצה כל השבוע, אבל אנחנו לא מכבים כי מיד אחר כך מתחילה שעת הנעילה או הקרב בארץ הארזים, זה המגרש הביתי שלנו, היינו שם, עם כל האכזריות, היוהרה, השקרים והמחיר. עוד ועוד קלוז אפים נוטפי דם של כל רגעי הטיפשות, החפיפניקיות, הבצע וההרוגים שעברנו בחיינו, וכפיצוי מיד אחר כך אנחנו מקבלים דיון. כמו פעם ובאותה איכות. כדי שנירגע.

 

תבינו – כולנו כאן הלומי קרב ואתם לא מפסיקים להלום בעצב הבוער הזה, עכשיו אתם בוודאי מכינים סידרה של עשרה פרקים על האינתיפאדה השנייה, בכל אופן עשרים שנה, מזמן לא התפוצצנו כאן באמצע דיזינגוף או בקו שמונה עשרה או השליכו אותנו מהחלון במשטרת רמאללה. אז בואו נעשה את זה שוב. עם דיון. אפשר גם לעסוק בצורות הנקם האיראניות, או להתמסר לקרבות היום יום, הכל עכשיו זה קרב, הקרב על החיסונים, הקרב על העוצר הלילי, הקרב על המשך הלימודים בחטיבות הביניים, הקרב על בית המשפט העליון הקרב על כרטיסי הטיסה לדובאיי, או מי יישאר לעמוד אחרון בקרב בביצה המטונפת של בית האח הגדול.

 

מה שאתם עושים בנו בשבועות האחרונים קשה מדי. אנחנו מבינים שהארכיבאים החרוצים כבר מכינים את הסידרה על השנה האחרונה, אבל אנחנו כבר לא נהיה כאן כדי לראות. בינתיים תפתחו את המחסנים ותשדרו שוב את החמישייה הקאמרית, את הבלש המזמר, את הבורגנים, הטורטלים, וגבעת חלפון. כל מה שאנחנו רוצים זה לשרוד, כמו צנובר הקיפוד הלבן של אבינועם ממוצב החרמון שבסוף היה היחיד ששרד. בקשה צנועה.

שבת שלום.

 

בתמונה: הכניסה לתל סאקי, שבו מתנהלת מרבית הסדרה "שעת נעילה". מבט צפונה לכביש 98.