מפעם לפעם, ובעיקר בימי התדהמה והמבוכה למול צעדיהם האמיצים או המוטרפים – מחק את המיותר – של נשיא ארצות הברית ושל הרודן של צפון קוריאה – אני נזכר בחודשים האחרונים של שנת 1989 – זה לא היה כל כך מזמן, החודשים שבהם נפלה חומת ברלין ובאבק הריסותיה נקברה גרמניה המזרחית כולה. תוך חודשים ספורים, כבמכת ברק אחת – גרמניה המזרחית – מדינה אמיתית עם טריטוריה, דגל, המנון, מטבע, צבא, משטרה, בתי כלא, כורים אטומיים, מכוניות מגוחכות וספורטאים מסוממים – נעלמה כלא היתה. אותה ישות מדינית  שחיה בשיכונים אפורים עצומים, הלשינה, עינתה, כלאה התעמלה ברחובות ושרה שירי הלל לעצמה – היתה לערימה של זיכרונות רעים. העם הגרמני שב להיות יחידה אחת, המדינה החזקה והעשירה באירופה.

וכפי שקורה מפעם לפעם – ייתכן וההיסטוריה חוזרת על עצמה. האם ייתכן שגם כאן למישהו פשוט נמאס? נמאס לו להיות הליצן בשליחות סין, נמאס לו ללכת לפסיכולוג פעמיים בשבוע ולבכות שם על המכות שחטף מאבא שלו כשהיה קטן, ועל האימונים להיות רשע ואכזרי כשהוא בסך הכל רצה לשרוד. הוא החליט שהטיפול הצליח, והוא יכול להסיר את אבא שלו מהגב ולהתמסר לפינג פונג ולקוקה קולה, להמבורגרים ולהסעות לחוגים אחרי הצהרים. האם ייתכן שהוא פשוט החליט שנמאס לו לחיות עם חלונות סגורים, הושיט יד לידית החורקת ופתח את החלון. תזכרו מה קרה בגרמניה ברגע שהחלון נפתח, והתברר שהצבע המקורי של השמים הוא כחול ולא אפור. אולי גם כאן – הילד המגושם והממזרי הזה מגשים חלום לנסוע פעם אחת לניו יורק, ועל הדרך לאחד בין שבעים וחמישה מיליון קוריאנים שחיים בדרום לעשרים וחמישה מיליון שחיים בצפון, ולייסד מחדש מדינה שתעשה צחוק מיפן, סין, וכל מצביעי טראמפ גם יחד. זה טיבם של מהלכים קיצוניים – שהם מפחידים, ולכן הם צריכים להיעשות במהירות ובאומץ: לסאדאת היה את זה, לבגין, לגורבצ'וב, ואולי גם לנשיא טראמפ שכל כל כך קל לתעב כאדם אבל השיגעון שלו מזמין שינויים דרמטיים, מסקרנים, אולי גם טובים. יכול להיות שבשלב הבא חומת ההפרדה תיפול? שמישהו כאן יחליט שהגיע הזמן להוריד את אבא שלו מהכתף, הוא עוד מעט כבר בן שבעים,  ולהתמסר לכדורגל כתיבת ספרי היסטוריה וכסף, האהבות האמיתיות שלו. בעידן שבו ממילא אף אחד לא יודע מה יקרה כל כך נעים להתמסר למחשבות חיוביות עד שיתחיל משחק הכדורגל בין מרוקו לאיראן בשעה שש.

שבת שלום.

‏יום שישי 15 יוני 2018