מפעם לפעם – בחירות. עוד ארבעה ימים. שוב.

בואו ניזכר:  לפני שנתיים בדיוק היו בחירות שגם אז אף אחד לא ידע למה הן נערכו, לבד מאימת המשפט המתקרב. מבלפור עלתה שאגת ניצחון אבל לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, הבחירות לא הביאו לכינון ממשלה, והכנסת החליטה על התפזרותה כחודש לאחר השבעתה. חסר תקדים. חמישה חודשים אחרי הבחירות לכנסת ה21, שוב היה סיבוב בחירות, הפעם לכנסת ה 22. בדומה לקודמתה, גם הכנסת הזאת לא הצליחה להקים ממשלה. למה? לא זוכר. היה תיקו. משהו כזה. בפעם השנייה בהיסטוריה, הכנסת פיזרה עצמה שלושה חודשים אחרי שהושבעה.

הלאה. חצי שנה אחרי הבחירות לכנסת ה 22 נערכו היו הבחירות לכנסת ה 23, בדיוק לפני שנה, ואחרי הבחירות הוקמה ממשלה שהיתה מעשה לוליינות פוליטי שנועד לרצות את הציבור המבוהל מהמגפה שפרצה, לוליינות שנגמרה בהתרסקות לרצפת הקרקס שלא הפסיק לספק הצגות מזעזעות אפילו לרגע. עברנו שנה של רעש נורא, פחדים, אלפי מתים, ותעמולה שלא הפסיקה לרגע. וכך אנחנו הולכים כעת לבחירות לכנסת ה 24, פעם רביעית בתוך שנתיים.

אנחנו הולכים לקלפי עצובים מתמיד. חרדים מתמיד, כשאנחנו לא יודעים על מה אנחנו צריכים להחליט: איך מתמודדים כלכלית? ביטחונית? אנושית? חינוכית? אני לא שמעתי על זה מילה, אבל מכל מה שכן שמעתי אני יכול לנסח בקלות את הסיבות לבחירות: בבחירות נידרש להחליט מי יקבל פרס ישראל במקום יהודה משי זהב,  כמה אנשים יירצחו בכל שבוע במגזר הערבי ועדיין לא יעשו כלום, האם שרה נתניהו תמשיך בתפקידה כי יש לה חוזה ביד או שתמשיך להיות פרי לאנסר, האם מותר לחילוניים לקיים טיש ביום העצמאות, והאם המשטרה תוזמן לטיש החרדי בבני ברק במוצאי החג. נצטרך להחליט האם לסגור סופית את כל שכונת רחביה, או להסתפק בקילומטר סביב הבית ההוא, והאם לשלב את בית"ר בפלייאוף העליון למרות הכל. זאת רק רשימה חלקית של מה שעומד כעת על הפרק משום שהשאלות הגדולות הוכרעו כבר ערב הבחירות: איתמר בן גביר כשר, ונשיאת בית המשפט העליון חשודה ברצח עם. על המשוואה הזאת יש כבר קונצנזוס. ביום רביעי יוכרע מי יהיה אחראי לתגובה הולמת למצב החדש.

 

בתמונה: קוץ בשדה חרציות מלוא האופק בבקעת הירדן השבוע