מפעם לפעם, כלומר פעם ביומיים-שלושה, אנחנו מופצצים בהודעות דרמטיות שנועדו לחשל את רוחנו ולהכניס בנו מעט גאווה ותקווה. השבוע היו כמה כאלה ובראשן הודעתו של ראש הממשלה מר נתניהו שאמר:  "צוואת הנופלים זה מה שמדריך אותנו. אנחנו נילחם עד הסוף למען הנופלים ולמען הבטחת חיינו כאן בארץ ישראל".

אני חייב לומר כאן שאני לא קראתי את צוואת הנופלים, אבל מזה אחד עשר שבועות אני מתבונן בפניהם של הנופלים שתמונתם קפאה, שומע את סיפור הנרצחים והחטופים, העיירות הנטושות והקיבוצים החרבים, שומע מה מרגישים האחים, מה עומק השבר אצל מי שנמלטו בשנייה האחרונה, וגם של אלה שנותרו המומים וחסרי כל מול גבורתם של בניהם ובנותיהם והם לא ידעו. אני מתבונן בהם ואני שומע צוואה הרבה יותר מורכבת מהציטוט שצריך להמשיך ולהילחם עד כלות כדי להשיג ניצחון שאיש עדיין לא יודע מהו. אני שומע צוואה שמבקשת לדעת מה הדבר הזה שנפל עליהם לפתע. מי זמם, מי לא שמע, מי עצם עין ולב לנוכח כל ההתראות קפא ברגעי השחיטה והניח לחבלי ארץ ליפול ביד אויב. בצוואתם הם ביקשו בוודאי לראות מידה של חסד כלפי הוריהם, כלפי חברי הקיבוץ שלהם, כלפי האהוב שהלך וכלפי החברה כולה. אני משוכנע שהם ביקשו שהחברה הישראלית תונהג ביושר, בשותפות אמת, אבל מי מהם שהתפנה השבוע והציץ כלפי מטה ראה את שר האוצר מלהטט בלך ושוב יחד עם ראש ש"ס איך לחלק את המעט שנותר באסמים המתרוקנים, ואמר לעצמו שאולי הקורבן הזה היה לשווא, ומה שהיה הוא שיהיה: שחיתות והעדפת מקורבים של מי שאף פעם לא ראו את חייהם תלויים מנגד.

בצוואתם הם לא ביקשו חסד לעצמם אלא לחטופים ולשבויים. הם ביקשו להזכיר שהחטופים אינם נטל אלא מהות, שזאת צוואתם, ולא רק להילחם עד הסוף. במושבם ליד כסא הכבוד הם רואים מלמעלה את מאות אלפי הנשים שבעליהן יצאו לחזית לפני חודשיים וחצי והם תוהים מתי ישובו ומי יתמוך בהן.

אם כבר צוואות – אז לקרוא את כולן, עד הסוף. לאיש אין בעלות על הצוואה הפרטית והקולקטיבית. אחרי שהמסר יופנם במלואו צריך יהיה לצאת אל הציבור, להשפיל מבט ולהמתין להכרעתו כי אי אפשר להמשיך ולהתנהל ככפי שזה מתנהל עכשיו. צוואתם של הנופלים הייתה יותר קרובה ל"טוב למות בעד ארצנו" מאשר קריאות עידוד לדרעי או סמוטריץ', תמשיכו ככה חברים. בדיוק בשביל זה יצאנו למלחמה. לא נפלנו שם למען שרידותו של נתניהו, הגשמת חלומותיו של גנץ ותאוות הנקם של גלנט. רק שלום לישראל, ביטחון ולחזור הביתה. זה כבר לא יקרה.

 

בתמונה: הנופלים במלחמת אוקטובר 2023. יש כמעט 40 דפים כאלה. לכל אחת ואחד היתה צוואה משלהם.