מפעם לפעם אני נזכר בשולמית אלוני. שמעתי עליה בעודי נער, הכרתי אותה בתפקידי כעיתונאי, אך אף פעם לא הייתי חבר שלה ולא התרועעתי איתה. תמיד ראיתי בה לוחמת, פורצת דרך, אישה עם משנה סדורה שמעמידה את האדם במרכז, את זכויותיו וקיומו ההוגן. היא גדלה בעוני גדול, התחנכה בפנימיות, היתה בהגנה ובפלמ"ח, היתה מורה מוסמכת, לימדה ילדים במעברות, ובמשך שנים הובילה תוכנית רדיו שטיפלה בבעיות של מאזינים, בקיפוח, באטימות ובאפליה לרעה מצד הממסד. היא סיימה גם תואר במשפטים, ומאבקיה למען זכויות אדם וכנגד עריצות הממסד הדתי, עמדו בראש מעייניה לאורך שנות פעילותה הפוליטית. היא לא פחדה מהממסד המפא"יניקי, לחמה בגולדה מאיר ולבסוף הקימה את תנועת ר"צ ועל שמה רשומות היזומות החשובות שהפכו את ישראל לדמוקרטיה קצת יותר שפויה כולל השיפור במעמד הנשים, הקהילה הלהט"בית, לימודי האזרחות והקמת אירגוני זכויות שונים. גם אויביה הגדולים העריכו אותה בזכות ידענותה, גם בתנ"ך ובמורשת היהודית, ובזכות אומץ ליבה. בשיא כוחה הפוליטי היא הכניסה את תנועת מר"צ לכנסת עם 12 מנדטים, וכיהנה בממשלה בתפקידים שונים.

מפעם לפעם אני חושב על שולמית אלוני ועל מר"צ, מפלגה שעדיין קיימת על שאריות האדים מהלהט שאלוני הותירה אחריה. חודשים שאני תוהה האם יכול היה לקרות מצב שבו במשך שנה שלמה, בכל מוצאי שבת ובכל יום שישי, עשרות אלפי אנשים ששותפים לערכיה היו מפגינים ברחוב בלפור בירושלים, בצמתים ובגשרים כשהם נושאים בגאווה את דגל ישראל, ושולמית אלוני לא היתה מצטרפת אליהם. גם אם הם היו אומרים לה בצדקנות שאסור להכניס פוליטיקה להפגנות, היא היתה נעמדת על ארגז, ונואמת נאום נפלא רצוף ציטטות מהתנ"ך, מפרקי אבות, או סתם מאיזה חוק יסוד, ואחרי שהיתה יורדת היתה ניגשת לאורלי בר לב ומחבקת אותה, ושואלת מה את צריכה עוד כדי להמשיך ולשמור על הקול.

אז זהו – שבע שנים ששולמית אלוני כבר איננה, ולכל אורך השנה הקשה הזאת והמאבקים ברחוב שרק מחריפים והולכים, יורשיה לא עמדו על שום ארגז ולא הצטרפו לאנשים  שמכלים את זמנם, את גופם ואת ממונם במאבק כמעט חסר סיכוי על ערכיה של שולמית אלוני. חברי הכנסת לא נסעו עד בלפור כדי לישון שם אפילו לילה אחד, אחר כך הם מתפלאים שהם צריכים לצעוק הצילו. שבועיים לפני הבחירות נראה שזה מאוחר מדי.

צילום: רן מלמד