מפעם לפעם, כמו רבים אחרים אני מדמיין לעצמי את סוף המלחמה הנוראה שבין רוסיה לאחותה אוקראינה, ובדמיוני אני רואה את ולדימיר פוטין מגיע שפוף משהו לרחבת כנסיית הקבר בירושלים עם סוודר גולף לבן ומעיל עור שחור, ואת ולדימיר זלנסקי שמגיע בטי שירט של גולני פברואר 22 , וראש ממשלת ישראל מחתים אותם על הטפסים והם עושים ערימה של ידיים, הפעמונים מצלצלים, התמונה נפתחת ורואים את כיפת הזהב בהר הבית ואת רחבת הכותל מלאה במתפללים, ולהקת יונים ממריאה  לשמים בבשורת שלום מירושלים.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם אני מתעורר מההזיה הזאת עם אגרוף לפנים. הייתי צריך לדעת את זה מראש: דווקא השנה יש את ליקוי החגים הגדול, שקורה אחת לשלושים ושלוש שנים שבהן חג הפסח הרמדאן וחג הפסחא מתאחדים באותם ימים,  וכפי שאני יודע מההיסטוריה של מאות השנים האחרונות הקומבינציה הזאת קטלנית. אני לא צריך את השב"כ בשביל זה, גם לא את המלך עבדאללה, אני עוד זוכר את הפעם הקודמת שזה קרה, את הלהט, את ההתרגשות ליד הכותל, את עולי הרגל הנוצרים שנושאים על גבם את הצלב ברחובות ירושלים, ואת הנהירה העצומה לתפילות באל אקצה. ואם החלום מבקש לראות בשילוב הזה הזדמנות לשלום, לתיקון עולם ולהתחדשות, הרי שבמציאות יש כבר מי שאוחז בשולי גלימתו של הנביא משחיז את הסכין במחשכים, ממלא בקבוקי מולוטוב, נושא תפילה ויוצא לרצוח ולמות. זה מין ריטואל שארבעת הנרצחים בבאר שבע היו הקורבנות הראשונים שלו. כאן לא מאמינים בהפצצות ובטורי טנקים, בגנרלים ובריגדות לוחמות, בסנקציות על הכלכלה או בהשטחת ערים שלמות. כאן החשבונות הענקיים נפרטים לפרוטות של דם, והם הולכים אחורה עשרות ומאות שנים.

יכול להיות שהטקס של סוף המלחמה הנוכחית באירופה יהיה כמו בחלום. בינתיים אנחנו נמשיך לקלוט את חסרי הבית שברחו ממולדתם, נעניק להם קורת גג סעד ומזור. אלא שבמעשינו הטובים לא נצליח לרפא את פצעי המלחמה, ולבטח שלא נצליח לבלום את מלחמת הדתות שאנחנו יושבים במרכזה והיא מקיזה את דמנו בלי הפסק. המלחמה היא כאן, האתגר עצום ומסוכן, ובו צריך לעסוק. את השלום באוקראינה אפשר להשאיר לארדואן או למקרון.

נקווה לימים טובים יותר. שבת שלום.

 

בתמונה: תועדים להר הבית. העיר העתיקה בירושלים