זה היה באמת יום מושלם לטיולים, השקדיות באמת פרחו בדיוק, וגם הרקפות, והכלניות והטמפרטורות שהיו בדיוק, ורוח קלה נשבה, ובצהרים עצרנו באחת השכונות הערביות של העיר וראינו אנשים הולכים לקניות, ונוסעים, וחוזרים מבית הספר, ואכלנו משהו ופטפטנו, והיה רוגע שקשה להכיל כך סתם ביום שבת אחד באיזור קשה כל כך.
אבל לא על זה רציתי לספר אלא על ניסיון שהיה לי אמש:
במתנ"ס השכונתי אצלנו (יש דבר כזה בשכונת תלפיות) ערכו אמש פגישת 'עונג שבת' שעד לפני זמן לא רב לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה, והמארגנת העיקשת דניאלה הצליחה לשכנע אותי לבוא ולדבר עם האנשים על עגנון ושכונת תלפיות שבמקרה אני יודע על זה דבר או שניים. חשבתי – מי המטורף שיבוא ביום שישי בשעה תשע בערב למתנ"ס ל'עונג שבת' אבל דניאלה לא הרפתה ממני ואני הייתי סקרן ומוכן גם לתבוסה, ותהיתי מי ייצא מהבית ביום שישי בשמונה וחצי בערב ויבוא למתנ"ס המקומי?
אז ככה: האולם היה מלא כמעט לגמרי, חמישים, אולי שבעים נשים וגברים, רובם שומרי מסורת, שלא רואים טלוויזיה ביום שישי בערב כי זה יום מנוחה לנפש ולגוף. בתחילה הם שרו קצת ואחר כך דיברנו על עגנון, על דבקותו בירושלים, על בניית ביתו, על המאורעות ועל השכנים שגרים כאן לידינו, על הגבעה ממול, והחיים איתם. על זה שמעתם כאן לא פעם. וכשחזרתי הביתה חשבתי על השכנים שלי, שאף פעם לא הפריעו לי לחלל או לקדש את השבת על פי דרכי, אנשים שאני רואה לעתים בבריכת השחייה, או בשיטוט ברחוב או בגנים, ולרגע אחד, עם הרוח המזרחית הקלה וריח האביב, היתה לי נחמה גדולה על החיים בירושלים.