מפעם לפעם, ולמרות שאני משתדל שלא לעשות את זה, אני נסחף לגעגועים נוסטלגיים. כן – פעם הכל היה גדול ופתוח, העצים היו גבוהים, המרחקים ארוכים, הגשמים ירדו בעתם, הבתים צמחו בתוך חולות הזהב, ורוב הזמן אנשים חיכו לחבילה או למכתב, לקרוב שאבד במלחמה, ולאהובים שלא חזרו. כל זה היה, איננו, תמונה באלבום, העתיד מעניין הרבה יותר, למרות שהוא הולך ומתקצר.

אך כפי שקורה מפעם לפעם, מילה אחת, אירוע פתאומי, מציתים את הזיכרון ומחיים טעמים אבודים, וגוררים אותנו לנוסטלגיה דביקה. עפיפונים היא מילה כזאת, טיארות בעברית שלא ידענו שהיא ערבית, בימים שהרי ירושלים הדיפו ריח רקפות טריות בחורף, וניחוח מנטה כבושה עם ביוב בקיץ. טיארות שבניגוד לעפיפון היתה בלשון נקבה, היתה תחביב של עניים: כל מה שהיינו צריכים היו שני גבעולים בשלים אך גמישים של במבוק שצמח ליד נחלי הביוב, סכין גילוח, נייר פרגמנט שהיום נמכר כנייר אפייה, חוט שפגאט שהיה אפשר לקנות רק אצל מנדלסון חומרי בניין, דבק נגרים וקישוטים לסוכה ששימשו כזנב. אחרי שבנינו אותה בחצר, חיכינו לשעות אחר הצהריים ולרוח הערבית, ויצאנו לקצה העיר, אל הגבעה שמול המקום שעליו עומד היום מוזיאון ישראל, והנחנו לרוח העזה להרים את הטיארה לשמים, כשהיא נמשכת בפעימות קצובות של רוח עולה ויורדת כמו סוס דוהר אחוז ברסן של חוט השפגאט שהלך והתקצר ופצע את הידיים. כך טיפסה הטיארה מעל הגגות האדומים של שכונת שערי חסד אל שערי השמים ממש, וככל שנסקה במעלה החוט היא ראתה מרחוק את העיר העתיקה ואת המדבר, וכשהחוט נקרע או שלא יכולנו לאחוז יותר ברסן הטיארה המשחרת למרומים והיא נשמטה מידינו לעד, היא עלתה מעלה מעלה עצמאית ומשוחררת, עד שנעלמה. אולי הגיעה לעבר הירדן, אולי לסין, אולי לירח, כי לטיארות היתה תכונה ששובל משאלות ליווה אותה, מלבד הגאווה העצומה על שהצלחנו בבנייתה. הטיארות האבודות שלנו התגברו על כוח המשיכה ועזרו לנו להמריא מתוך העולם הקטן והדל שלנו, שני רחובות מוכרים של השכונה, קיוסק ושפה של גלות, למחוזות החלומות הבלתי אפשריים. המצטיינים מבינינו הלכו לקלוב לתעופה ובנו טיסנים, והיו כאלה שאחר כך היו לטייסים אמיתיים ויכלו להצית את המבערים ולרדוף את האויבים עד לקצה השמים. כי זאת הסכנה הכי גדולה בטיארות שהיום נקראים עפיפונים, זה מתחיל במשחק ילדים וחלומות להתגבר על כוח המשיכה, ולך תדע איך זה ייגמר.

שבת שלום.