מפעם לפעם יש שבועות שלאחריהם הכל משתנה. כלומר – הכל השתנה כבר קודם אלא שלפתע, בתוך מספר ימים, השינויים הופכים למציאות מוצקה, לדרך חיים. זה כמו עדכון שהמחשב עשה לך בלילה, אתה עדיין כותב מימין לשמאל אבל כל השאר השתנה, האות, צורת השמירה, התשלום החודשי ואתה מרגיש אבוד כי המסמך שכתבת אתמול נעלם. לנכדים אין סבלנות להסביר לך, שנתיים קורונה מלחמה וטיק טוק לקחו אותם לזמן שאתה לא שייך אליו.
השבוע החולף היה תצוגה מרהיבה של העידן החדש: בבית העלמין ברחובות שאליו עליתי ביום הזיכרון, הופיע מנהיג הציבור החרדי שר השיכון בממשלת ישראל, וזעק באוזני הקרובים ההמומים שכוחנו באחדותנו. אתם ממפלגת הקורבנות ואנחנו ממפלגת לעולם לא. זאת האמת החדשה, היום-יומית וככה זה גם יישאר, חוק גיוס חדש או לא. בעידן שבו הבושה נעלמה, האמת המכוערת והכואבת של סיסמאות חלולות ושקריות מהדהדת מהרמקולים העצומים בבית העלמין, מול מחאה רופסת של ההורים שמושתקת בשלושה מטחים עקרים אל השמים.
אתה מתרגל לזה שאתה אפילו לא משמש כניצב בחגיגות של עצמאותך. השלטון חוגג במעגל סגור, מנהיגיו הופכים יותר ויותר להולוגרמות, אין צורך בנוכחותם, הם לא חייבים לך יותר הסברים. אתה מתרגל לאט לאט, אתה כבר יודע שאחרי שמדברים על נפגעים, לפניך 24 שעות שבהם תצטנף מפחד עד לבוקר שבו יתברר אולי זה אתה שהותרת לפירסום.
זה שבוע שבו התרגלת להיגיון שאיננו: למה פינו את הגליל, מי ומתי בכלל ישוב לשם. למה נכנסים לג'בליה בפעם השלישית, למה פרס ישראל משודר ממרתף בשדרות שנמצאת תחת הפגזה חודשים אחרי שהכרענו, פוצצנו, רמסנו אלפי קילומטרים של מנהרות, הרגנו עשרות אלפי אנשים, וכאילו כלום. זה שבוע שבו התרגלנו לזה שאמריקה היא האויב, ששרים בממשלה יכולים לירוק בפניו של נשיא המעצמה שמאכילה ומחמשת אותנו ולכן אנחנו אדישים להשתוללות יחידות הסער של נוער הגבעות שמציתות ובוזזות משאיות סיוע הומניטארי שעליו הסכמנו עם האמריקאים, מתוך הכרה שאסון הומניטארי הוא גם אסוננו וזה נראה נורמלי לשפוך שקי קמח ולשרוף את המשאיות, ברוך אתה המוציא לחם מן הארץ.
הצבא אומר שהמשטרה אשמה, המשטרה מאשימה את הצבא, כל זה לא חשוב, אהרון ברק בדרך להאג, הטבעת מתהדקת, קודם גלנט מצהיר לבדו אחר כך נתניהו, נילחם גם בציפורניים, כמובטח.
ככה זה כשנלחמים ביחד.
בצילום: חוליות הסער של נוער הגבעות בעת השמדת סיוע המניטארי במחסום תרקומיא. צילום: ספיר סלוצקר עמראן