ושוב ענני נוצה בקצה השמים, ושוב אוקטובר. כל שנה המכה הזאת מחדש: אוקטובר. כל השאר זה מנדלבליט: אין תיק – תסגור. יש תיק – לך על זה. הכל באמצע.
מספיק.

ואם לא די באוקטובר, הרי שבדיוק בהתחלת החודש חוזרים לעבודה מלאה, ללימודים, יעברו חודשים בלי תחנת התרעננות עד פסח, אין טיסות לכרתים, אין צום גדליהו אחד, אין איסור חג, אין ארוחת שבת ביום שני ושבתון כללי ברביעי. מי שנסע ליפן חזר, והמלחמה, אם תפרוץ, תתפוס את כולנו בבית.

עד מחרתיים כולם גם יחזרו מסיני. הקץ למרד. הממונה על המלחמה בטירור הודיע שאם נעיז לנסוע לשם יש סיכוי טוב שנמות, אבל בינתיים יש יותר הרוגים מאופניים חשמליים בתל אביב מאשר בעשר השנים האחרונות בסיני.

 

למה בתל אביב אין אזהרת טירור?

 

באתר אחד קראתי שסיני זאת מחלה של שמאלנים, שחופשה בשקט ובנוף הנפלאים שם זאת הצהרה פוליטית. במחקר מלפני 13 שנים גילו שרק 25 אחוז מהיורדים לסיני הם מצביעי ליכוד, ושבגבול בטאבה הסלקטור הוא הפחד והצייתנות לשלטון, ושגם הימניים שעוברים יש להם לב שמאלני. יצאתי לבדוק, כמו שאומרים בחדשות במוצאי שבת, וכבר בכניסה לסיני היה תור עצום של מורדים. שיטפון. הם עמדו בתור בסבלנות ובתחושה נעימה של הישג, הנה, הם עושים את זה שוב, או אולי בפעם הראשונה, אזהרה חמורה אמרת? אתה לא מבין אדוני הקומיסר: כל החיים כאן הם תחת אזהרה, אדם נורמלי לא היה נשאר כאן כדי ללכת ראש בראש נגד רוסיה, והנה – אנחנו נשארים, אז לסיני לא ניסע?! זוגות ומשפחות, סטודנטיות ומתקני מזגנים, דור שני ושלישי של רוסים, כל דיירי פלורנטין וגם כל הזוגות הצעירים מההתנחלות שַמְעָה שליד סמוע שבהר חברון, שיצאו על טפם לולביהם ואתרוגיהם לראס א-סטן. אם סוכות – אז שיהיה באורגינל, ליד הים הצלול, בסוכות אמתיות, תחת שמי כוכבים זוהרים, ושקט שרק הדהוד של מוסיקה רחוקה שהביאו כמה שרוטים מהצפון – בום, בום, בום, בום בום בום בום שלושה ימים ברציפות הם רקדו.

 

בחג הזה לכל אורך החוף בסיני לא נותר חדר פנוי, עשרות אלפי מצפצפים עברו את הגבול למדינה ערבית וראו שאפשר, המארחים מנומסים, יש אבטחה ושמירה מפני אלה שנכנסה בהם הג'ננה, והיום הם יחזרו הביתה לכפר סבא, רעננה, יהוד, ירושלים ובאר שבע, וישאלו – אולי זה אפשרי? ויתחילו לספור את הימים עד פסח, לכל אחד כבר יש המקום הסודי שלו, ואת הבדואי שלו, ואחד, קצין מילואים בדובדבן שנסע איתי במונית אמר שהוא מכור. יחד קשקשנו עם הנהג, כל אחד עם הערבית שלו. שלום זה לא דבר מובן מאליו. בשבוע הזה ראיתי אנשים שמוכנים לקבל את הגבול, את השוטר הערבי, את החיים ליד, בלי לשלוט, אשליה מתוקה, מהפכנית כמעט, עם צפצוף ארוך על הממונה ועל הממונים ועל התקשורת שאמרה רק יוון ומקדוניה והשד יודע – צפצוף שנמתח מטאבה ועד לשארם, והאלפים שעשו את זה השנה, כולל החברה מִַּשַמְעָה, הם החומר שממנו מתחיל השינוי.

וצריך לזכור את זה בעיקר באוקטובר.

 

בתמונות: אליאסף ובנו עשהאל עם הלולב במעבר טאבה, עבדכם ליד הפיורד, אביבה וחגית יערי בביר סוויר, איתוש מתכונן לצהרים. ואי האלמוגים.