מפעם לפעם אני נוסע לתל אביב. צועד ברחובות, על שפת הים, מתבשם מיופיים ותבונתם של ילדיי ונכדיי שחיים שם. הפעם ראיתי הצגה אחת, סרט חדש, שני ביקורי שבעה,  וחברים שכבר לא מגיעים יותר לירושלים. מזג האוויר היה בדיוק, עננים רכים נמנמו בשמים הכחולים, בטיילת צעדו אנשים הנה ושוב, ובאיזור יפו ישבו משפחות מול הים וחגגו את סוף חודש הרמדאן.

מפעם לפעם אני מגיע לתל אביב, חוץ לארץ למי שלא חי בה. הפעם היא היתה שונה: כאילו שברק הרהב עומעם, השיחות בבית הקפה היו שקטות יותר. באוטובוס אנשים קמו למבוגרים מהם ואמרו חכה עוד שתי תחנות יהיה לך יותר קרוב והושיטו יד בירידה.

בסוף השבוע הייתי בעיר ללא הפסקה שהיתה בהפוגה באמצע המלחמה על חייה, על הילת החופש, נעורי השטות הנצחיים. נאבקת על המבט החופשי אל הים והעולם שהיא חלק ממנו: ביצירה, במסחר, בחדשנות, בכסף, וההזדמנויות.

בסוף השבוע הייתי בתל אביב והיא היתה אחרת: מהורהרת יותר, רכה, מחשבת את צעדיה. במוצאי שבת, חמושים בדגלים התל אביבים זרמו לכיכר העיר החדשה שברחוב קפלן. הקשיבו לנאומים וחיכו לבשורה גדולה שלא באה. הלכו וחזרו. התחבקו. עמדו שבטים שבטים, מבית הספר, היחידה, תנועת הנוער, המשרד. ביקשו חיזוקים, אמרו זה למען הילדים והנכדים, זה על היהודית ועל הדמוקרטית, ועל הכיבוש, הכלכלה, התרבות ואורחות החיים.

בסוף השבוע שעבר הייתי בתל אביב – ערב יום העצמאות. היו לי כמה עניינים שקשורים בעבודה אז ישבתי עם חבריי החדשים, הצעירים, בבית קפה שלהם, אלא שלקראת סוף השיחה אחד מהם, בן שלושים בערך,  אמר: " בחודש הבא אנחנו עוזבים. 'אנחנו' זה קבוצת חברים במקצועות קרובים לשלי. דרכונים כבר יש לנו. גם בית אחד שאנחנו שוכרים, דירה לכל משפחה. בלייפציג. גרמניה. עיר אירופאית נעימה. אני אמשיך לעבוד משם. כאן אין לי יותר שום סיכוי. המחירים, הלחץ, העתיד. אין סיכוי".

הם עוברים למה שהם מגדירים עיר אירופאית נעימה: אוניברסיטה בת 600 שנה, באך, פליקס מנדלסון, שומאן ריכרד ואגנר. שעתיים וקצת מברלין או מפראג. אירופה. ביציאה מההצגה, אחת עשרה וחצי בערב, פתאום אישה צעירה עם דגל ביד חצתה את השדרה בריצה. לאן את ממהרת בשעה כזאת?  למצודת זאב, היא אמרה.  קיבלתי הודעה שהוא שם. מחלון האוטובוס ראיתי שכבר עמדו שם כמה מאות. קראו בגרון ניחר ולא התעייפו. מלחמה. וחשבתי – תחזיקי מעמד תל אביב. אם לא בשבילך אז למעננו.

בתמונה: בדרך לכיכר העיר. קפלן.