מפעם לפעם, ובעיקר בשבוע שבו ציינו 50 שנה לניצחון ההוא, אני נזכר בתחושת ההתפעמות מאז, בעצם השעות שזה קרה: לא, זה לא היה בגלל השיבה לבורות המים, גם לא לשוק או לכיכר: התמצית של הרגע ההוא היתה ההקלה הגדולה על שההימור הצליח: ההחלטה לשוב ולהצטופף יחד בארץ האבות הצליחה, ההשקעה, ההקרבה, הנכונות להסתפק במועט, האחריות ההדדית- כל אלה מנעו מנעה את האסון. בדיוק כשעמדו לכלותינו, מדינת ישראל נחלצה להגן עלינו, על כל אחת ואחד בנפרד, וניצחנו.

אך כפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, את חגיגות היובל מלווה טעם חמצמץ, ריח רע של זיהום מחלחל, שנוגע בדיוק בתחושה הביטחון שמדינת ישראל מגינה עלינו ותמשיך להגן גם בעתיד: לא, אני לא מדבר על הכיבוש ותחושת האין מוצא בסכסוך: אני מדבר על מה שמתעקשים לומר לנו שזה סיפור פרטי על איש אחד, אליעזר פישמן, שהפסיד מיליארדים שלקח מהבנקים ושכולנו נתבקש להחזיר, וזה בשעה שכולם מבינים שזה סיפור גדול של השחתה במערכת הבנקאית, הכלכלית, ריסוק חומות ההגנה על החיסכון והקיום. זאת הפעם השנייה בדור האחרון שהבנקים עושים עלינו סיבוב שהוא תוצאה של חמדנותם, עבודתם הכושלת והמרושעת. בראשית שנות השמונים שילמה מדינת ישראל עשרה מיליארד דולר כדי להשיב לבנקים את יציבותם ובכדי להציל את חסכונות הציבור, והכל מפני שהמדינה נרדמה בשמירה, וסיבותיה עמה. עם השנים למדנו שלא רק בבנקים אין לנו הגנה: כשמגיעים למשרדי הביטוח הלאומי כדאי להצטייד באיזו לבנת פורן שתחלץ עבורכם את מה שמגיע לכם ממילא, את הילדים כדאי לרשום לבית ספר פרטי אלא אם כן אתם רוצים שהם ישמשו כשפני הניסוי במהלך שטיפת המוח הכללי של העידן החדש, וכשאתם מגיעים למערכת הבריאות –כדאי שתהיו מבוטחים בעוד כמה ביטוחים – כלומר – שתשלמו עוד כל חייכם עבור דבר מה שבכלל לא ברור שתקבלו, ושבעצם כבר שילמתם עבורו בצורת מס בריאות. ואם אתה אזרח ערבי, בבית צפאפה או בכפר קאסם, מי יגן עליך מפני האפשרות שתקום בבוקר ומכוניתך תימצא שרופה כי אתה קלף עלוב באיזה תג מחיר דמיוני, כי בסדרי העדיפויות של חלוקת הכסף שנבזז אתה לא מופיע. אין לך מפלגה או לובי שיגנו עליך, אתה חשוף לגמרי. ואולי זאת גם הסיבה שהחגיגה האמיתית, הגדולה ביותר השבוע, היא חגיגת האהבה התל אביבית, זאת שמעזה לחלוץ מול העולם ישבן ושד, כי את זה אף אחד לא יוכל לקחת, גם אם הוא שר התרבות.

צילום: מוטי מילרוד