החיק החמים שכיסה על פרצופינו בשנה וחצי שחלפו, ושמאחוריו הסתתרנו עם המחשבות והפחדים – איננו עוד. אנחנו חשופים בכל מילה, נתונים לגורליות הבל פיו של הזר שעולה איתנו במעלית, אין עוד מחיצה. סוף סוף יש בנו חסינות של עדר, כפי שיש לנו פחדים של עדר, וטיפשות של עדר, ותקוות והמייה מבקשת רחמים של עדר. פנינו נחושים, אנו צופים קדימה בלי מסיכות, או כפי שנהוג באחרונה לומר זאת בעברית המתחדשת – לא צריך יותר פוליטיקלי קורקטנס. הכל על השולחן, עד הסוף.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, הורדת המסכות נשקה לנשף הסרת המסכות שהתחולל יממה קודם לכן במשכן הכנסת. בשידורים ממסדרון הכנסת שהיה לסמטה צעקנית בשכונה, המסכה האחרונה נשמטה ואיננה. אנחנו יודעים בדיוק מה עמית סגל חושב ומה רוצה רינה מצליח. אנחנו יודעים בדיוק מה ראש הממשלה לשעבר רוצה: לא חלילה לירות בתוך הנגמ"ש אלא כמו שצריך, החוצה, כדי לפגוע. בלי מסיכות, ומה שצריך להסתיר ממילא נגרס. גם האנשים מהתמונה הכי מפורסמת של נשף המסכות המטורף שעברנו אינם עוד.

בהיעדר מסכות דגל הלאום היה למסכה מזדמנת לצועדים בירושלים. הם יצעדו כך בכל שבוע, בכל יום, תחילה עם הילדים, אחר כך עם התינוקות, קודם בשער שכם אחר כך באיילון, עד שהממשלה החדשה הזאת תמות ותעלם. בלי מסכות, בלי העמדות פנים של דמוקרטיה ומסורת. לחגיגת הסרת המסכות בכנסת יאיר לפיד הכין נאום שכולו מתק שפתיים ופיוס. בנאום שלא ננאם הוא גם רצה לומר, ואני מצטט: "השנאה היא כלא, הסליחה היא כרטיס היציאה ממנו". איזה משפט! כמו סדנה לחיפוש עצמי לבני ארבעים פלוס. איזה סליחה? הזמן הזה חלף, יאיר, אי אפשר עוד לעטות מסיכות אדישות בצבעים שונים, זאת השנאה שנוהמת בכל כוחה למול פניך, והיא לא תיעלם עד שהממשלה שלך תיפול או תפקע כבועת סבון גדולה על חוף הים תחת שמי התמוז. זאת פשוט מלחמה, מר לפיד, והם יורים כדי לפגוע.

שבת שלום.

צילום: יונתן זינדל / פלאש 90