מפעם לפעם יש שבועות כאלה.

נכון – אלה היו ימים של חג אביב, ומשפחה, גשם אביבי מאוחר במדבר, ופרחים שזקפו את קומתם עד לתום ההשהיה במוצאי יום העצמאות. הקרחון שהחל לגלוש במורד סוחף תחתיו סלעים ועצים, בתים ותקוות ואי אפשר לעצור אותו.

אבל איך שלא אנסה לסכם את השבוע אני תקוע רק עם תמונה אחת: התמונה של האם לוסי דִי ובנותיה מאיה ורינה שנרצחו כשנסעו בכביש הבקעה.

ואני אומר לעצמי – הרי בשנות חייך ראית כל כך הרבה סבל, מלחמות, נצחונות ותבוסות, מעשי רצח נוראים של עשרות הרוגים ראית תשובות ציוניות הולמות, שמעת את מצעדנו שמכריז שאנחנו פה ואת ידינו הארוכה שבסוף תמיד משיגה מישהו. ותמיד קמת ביום למחרת ויצאת לעבודה, למעשה יומך, ולמה לעצור דווקא עכשיו?

ואני חושב – אולי זה בגלל התמימות שנושבת מן המשפחה הזאת שמבקשת אחדות ותקווה כתמורה דמיונית לקורבן הנורא שהעלו. לא רק את חייהן הן נתנו – גם את אבריה של האם הם תרמו כדי להציל אנשים אחרים. וכל הזמן הניפו את הדגל לאחר שהמאכלת כבר שחטה. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה.

כמה פעמים אי אפשר היה להמשיך והמשכנו, התגוננו בנבכי השיכחה כי היינו צריכים להמשיך. הפעם פתאום אי אפשר להמשיך.

והנה – החיים נמשכים: במוצאי החג, כאשר משפחת די התכרבלה יחד בבית האבלים באפרת, באותה שעה ממש יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה קיים מסיבת חג המונית בחצר משכן הכנסת. זה לא היה בצנעת ביתו הפרטי אלא משתה המוני במשכן הכנסת של כולם שהופקע על ידי יושב הראש לחגיגה. באותה עת ראש הממשלה יצא למתנ"ס בחדרה להמשך מסע הניצחון על האבל כי החיים נמשכים.

היום יום שישי, שבוע לרצח, יומיים לשבעה, והסיפור הזה לא מרפה.

שבת שלום שתהיה.

בתמונה: מאיה, רינה ולוסי די. התצלום באדיבות המשפחה.