מפעם לפעם, ובעיקר כשהערפל על המשך חיינו הולך ומתעבה כולל הריח של השרוף, מה שנותר הוא להתרכז בעבר, בימים שהניצחון היה מוחלט, הנעורים תמימים, החדשות ארכו חצי שעה ומשה חובב הרעיד את הלב בימי מלחמה וזיכרון – יִזְכֹּר יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
וקול דממה גדולה נשמע.
וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם, השבוע החולף וימי צאת החג סיפקו לנו את הכלי המרכזי שגם אז, לפני ארבעים שנה, היה האמצעי העיקרי להתמודדות עם המציאות. במשך שני עשורים אחרי מלחמת יום הכיפורים זה היה הסם המרכזי שחולק להמונים: ניצחון של מכבי תל אביב בכדורסל. זה היה ניצחון מושלם, סופי, של עם ישראל שהתלכד מסביב לחמישה שחקנים שהגיעו לכאן מאמריקה ויחד עם ברודי, ברקוביץ ושמעון מזרחי הכריזו בשמנו במבטא מתגלגל – אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה לא רק בספורט – בכל!
אפילו אני, שלפני שנים הוטבלתי לאהוד את הפועל ירושלים מצאתי את עצמי השבוע צופה במשחק של מכבי ומתפלל לניצחון הצהובים. לבושתי נכנעתי לביחד, לצעקה של השכנים "יש!!!! כתף אל כתף עמדתי עם כל עם ישראל מסביב לחמישה שחקנים אמריקאים שנשאו על גופם את צבע הטלאי הצהוב ונלחמו כאריות למען מכבי. למען כל ילד בישראל. למען כל אלה שהצעקה יששש!! יבשה על שפתותיהם בשבעת החודשים האחרונים, כשהיינו עם ארבע אוגדות בפנים או כשצפינו מדי ערב ביובש המתגלגל והמייאש של דובר צה"ל. יחד אנחנו מתהלכים בגיא התבוסה האיומה שספגנו, רואים איך אנחנו נמחקים מן המפה מסטנפורד והרווארד ועד לבית הדין בהאג, רואים איך החטופים נשמטים אל מותם מבעד לאצבעותינו, ומתכוננים לימי הזיכרון בשבועיים הקרובים. איך עומדים במועקת היום הזה, השנה או מהשנה הזאת ואילך?
כבכל שנה בוודאי אסע לרחובות, אעמוד בצד ואשתוק ליד קברות חבריי שנפלו במלחמה אחרת, והיום התבשרתי כי מי שתעמוד לצידי מטעם הממשלה תהיה עידית סילמן, זאת שנבחרה תחת מפלגתו של בנט, עשתה כל דבר כדי להפיל את ממשלתו ותוגמלה בתפקיד שרה בממשלה על ידי מי שעשה מהעריקה דוגמא להתנהגות ציבורית וסולם ערכים נכון. קריירה מהעריקה. איך אפשר יהיה להאמין לה? זאת התשובה למעשי הגבורה, להפקרה? לכאב?
העיקר שמכבי תנצח. ואז גם תהיה עיסקה לשחרור החטופים.
בתמונה: רגע נדיר של אליפות בהפועל ירושלים
