מפעם לפעם יש שבועות כאלה שאתה לא מצליח לישון כמו שצריך: אולי זאת פריחת הרותם המסחררת בחצר, אולי הרוח הקלה שנושבת מן המדבר, אולי קריאות המואזין בשלוש וחצי לפנות בוקר וקיץ שהתחיל כי כבר אמצע מאי, ואולי מפני שעדיין לא ידוע אם אפשר יהיה לנסוע ליוון ביולי כדי לנוח מהכל, ואנחנו נידונים לעוד סיבוב.

וכפי שקורה יותר מאשר מפעם לפעם כשהשינה נודדת למחוזות אחרים, ושחר חיוור מתחיל לעלות מן המדבר שמעבר לעמאן, פתאום אני מבין מה הטריד אותי, מה קרע ממני את השינה והפך את הלילה ליום: זאת בסך הכל התהייה מה תקבל אורלי לוי אבקסיס על הבגידה בבוחריה. ככה, זה נתקע לי בראש. לא הבריאות, לא הילדים, לא המצב הכלכלי, רק אורלי לוי אבקסיס. אני דואג לה כי היא דואגת לי. לא? וכשאני מצליח סוף סוף להתעלם ממנה צפה לנגד עיניי דמותו של ניר ברקת. מהודר. אתלטי.  מיום שהוא לא ראש העיר, ירושלים נקייה יותר משהיתה אי פעם בעבר. היחס המתנשא שלו כלפי מזרח העיר התחלף בגישה עניינית של אנשים אפורים, הפראות בהריסות הבתים והזלזול באנשים נעלמו. ואני תוהה מה יעשה בו עכשיו בנימין נתניהו, האם גם ברקת ייפול לערימה העצומה של המאוכזבים, הוא, המושיע, הגאון הכלכלי שהשתמשו בו לחמש דקות והשליכו אותו? איך אעבור כך את הלילה? ושר החינוך? נציג התלמידים והערכים עם הקול העמוק שרואה רק את עצמו, איך הוא יעלה לתורה בשבת, על איזה שותפות הוא יברך? איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה.

מפעם לפעם אני חושב שבסוף השינה נודדת משום שהאמון נעלם. כשנתניהו עבד על אנשים הבנו, התרגלנו. כשבחדשות גלגלו ספינים שלא היו ולא נבראו, ולשו את דעת הקהל על פי רצון שולחיהם – גם לזה התרגלנו ובדיוק בגלל זה המציאו את נטפליקס. אבל כשכולם מסביב רק עורקים, מובילים בכחש – משר החינוך, ראש הממשלה, ממלא מקום ראש הממשלה אנשי הביטחון, בנקאים, מנהלי חברות הביטוח, הטייקונים, הפרשנים, הכתבים, המומחים – זאת הפרת אמונים כללית. מעכשיו איש לעצמו, וכי למה שנאמין להם בפעם הבאה? למה שנקפוץ מן המיטה כשהשועלים באמת ייכנסו לכרם? למה שנאמין שאם נעשה בדיוק מה שאומרים לנו יהיה לנו יותר טוב ויותר בטוח ויותר צודק? ואולי בגלל זה השינה נודדת בלילות הקיץ המוקדם שאחרי הקורונה, כי האמון, אם היה פעם, נמצא מת מיתת חניקה. מהודקת ואכזרית.

שבת שלום.

התמונה: הפגנה ליד הכנסת, יום חמישי 14.5.2020